תגובה לביקורת על המאמר "קיא"
תודה על תגובתך. הסכמתי לחלק מן הביקורת, לחלקה אני מתנגד, אך מעט השערות שנשארו
בראשי סמרו, כשקראתי את הפרשנות שלך לגבי מוטיב הריח, שאותו העליתי בשיחתי. חשבתי
על יכולתנו להקשיב לזולת, אפילו לזולת שהשקפותיו קרובות לשלך. אולי בעיקר לזולת הקרוב.
הרעש הבוקע מבני מעיו הגועשים של המגיב, מחריש ומעוות את קולו של הדובר.
אם מותר לי לנחש, הגעת לכנס כשאת זועמת. ראית את רשימת הדוברים, את מוצאם "הגזעי",
את העדר הייצוג לנשים וכעסת מאד. אני מבין. ייתכן שאילו שמעת את דבריהם הרגישים
והנבונים של קודמיי, זעמך היה קטן.
בעניין אחד צדקת. בין הדוברים חסרו נציגים של מגזרים שגם הקונצנוס מדיר אותם. מגזרים
החשופים לפגעי הגזענות בכל תחומי החיים. זו הייתה טעות. גילינו אותה מאוחר מדי.
בפעולות הבאות ננסה לתקן.
אני משער שלא תסכימי איתי אבל לפעמים, לעתים נדירות, תוכן הדברים חשוב ממוצאם וממינם
של הדוברים. אם אינני טועה, שלושת "הגברים האשכנזים", הוזמנו לשאת דברים מכיוון שמאחורינו
עשרות שנות מאבק נגד הגזענות בקהילות שלנו. מי שמאשים אותנו בגזענות אשכנזית סמויה,
מן הדין שיבדוק את עמדותינו ואת מעשינו. לא את מוצאנו.
ואשר לגוף הדברים שאמרתי. את כותבת שאת "עדיין לא מבינה" איך המעשה שעליו דיברתי,
"מתקשר למטרות הקבוצה". אנסה לשוב ולהסביר.
ביקשתי להצביע על הקצה. להסביר לאיזו תהום עשויה הגזענות לדרדר אותנו. סיפרתי על אירוע
שקרה לפני שנות דור ושלא הגיע לדיון ציבורי עד היום- טבח של עשרות שבויים ערבים בידי
חיילי צה"ל באחת המלחמות. פשע מלחמה שלא היה בו כל היגיון צבאי או הסבר רגשי.
דרך השמדה המונית מצמררת, המוכרת לנו עד עתה, מזוית ראיה של הקורבן.
אירוע כזה יכול היה לצמוח, רק מבטנה של אדמה מורעלת, ממדבר המלח הצחיח של הגזענות.
ציער אותי שלא הבנת את הקשר בין טבח השבויים הערבים לבין גזענות. חשבתי שהייתי ברור.
אבל ייתכן, כמובן, שלא ניסחתי את דבריי נכון. נדמה לי שבימים אלה, מצא ישראלי אחד עוז בנפשו,
מאותה תפישת עולם, לירות על מנת להרוג, אדם חי השוכב פצוע על הכביש.
ובעניין המטעם העיקרי שבו האכלת את קוראיך. הריח.
עכשיו, כששערותי שסמרו, שבו למצבן הרופס, אני יכול לנסות להסביר שוב את כוונתי.
ביקשתי לעשות מעקף, להרחיק עדות בכדי לחזור לכאן.
נקודת ההמראה של עניין הריח, היתה סיפורו של ויליאם פוקנר "ורד לאמילי".
הסיפור עסק בהתעלמות המודעת של אנשי עיירה גזענית בדרום ארה"ב, מן הסרחון
שבקע מביתה של מיס אמילי, ריח חודר שיריון שהעיד חד משמעית כאלף עדים,
שהגברת המכובדת רצחה את אהובה הצפוני.
א.ב. יהושע, בספרו "כוחה הנורא של אשמה קטנה" מסביר את ההתעלמות הזו כך -
אנשים עושים בשם החברה ולמען ערכיה ונכסיה, מעשים בלתי מוסריים בעליל,
אבל אין שום אפשרות לתת להם לגיטימציה אלא באי ידיעה פעילה של החברה.
אני חושב שהניסוח אי ידיעה פעילה, הוא הברקה מדויקת. כך נוהגת החברה הישראלית
בסיפור טבח השבויים שריח ריקבון גוויותיהם מתחיל למלא את האויר, עד שדחפור צבאי
חופר בור גדול ומעלים את כולם.
האירוע שבו דובר מעולם לא עלה לדיון ציבורי.
ברוב טובך, הואלת להציע לקוראיך, ש"גועל נפש" או קבס, עולה בי, כשאני מריח אדם בן
"גזע" אחר. נפגעתי. הדהים אותי שלא הבנת, אם אמנם לא הבנת, שדיברתי באירוניה,
שביקשתי להצביע על התפיסה הגזענית הקושרת, מאז תקופת המערות, בין זר מאיים לבין ריחו.
רם לוי