קפה עם גלעד עברון

(הרהורים על כתיבת התסריט של המתים של יפו)

רם לוי

מיד כשנכנסתי, עוד לפני שהספקתי להסיר את המעיל ולהניח את התיק. באה השאלה –"קפה" ? ואז "איזה קפה". היו שם כמה סוגים. גלעד הכין אותו בקפדנות. בנדיבות, באיטיות.

כשנורית היתה בבית היא זרזה את הענינים. ים של קפה. כך בביתו של גלעד ביפו. כך בביתי ברמת גן. כך גם בבתי קפה ברחבי העיר.. עשרות שנים של קפה שהשקה את המלים. 

הצמיח מאות אלפי זרעי מלים.  מלים שהתגבשו והיו לסרטים. ומלים שלא נעשה בהן שימוש נוסף . נותרו תלויות באויר. מלים שנשמטו. לפעמים עשרות גירסאות של אותו תסריט עצמו.

חוץ מסטייק טוב וסקס טוב אין דבר נפלא יותר, מאשר דיאלוג יצירתי על תסריט. 

גלעד , בידו כוס הקפה והעוגית שלי, היה מוליך אותי לחדר העבודה שלו, בודק אם המושב שלי נוח.אולי עדיף על הספה ? הוא היה מתישב ליד המחשב והיינו מתחילים לדבר.  

דיברנו בפראות על כל דבר שבעולם. הכל התקשר איכשהו לתסריט. גלעד איפשר לי להעלות כל נושא. כל רעיון מטורף, אידיוטי. חופשי. כביכול לא רלוונטי לא קטע אותי.

ניסיתי לנהוג כמוהו. אבל אני לא בטוח שהייתי כל כך אדיב וסבלן כמוהו.

חיפשנו בכל מקום. מתחת לפנס והרחק ממנו. בחשיכה.  בלי אגו. מפליא עד כמה הייינו משוחררים מאגו. 

כשאתה כותב לקולנוע קשה מאד להיות משוחרר באמת מכבלי המובן מאליו. מן המציאות.

ז'ן קלוד קארייר –אחד התסריטאים  הנודעים ביותר בעולם שעבד בין השאר עם אנדז'יי ויידה, מיכאל הנקה, 

פיטר ברוק ולואיס בונואל. כתב כך בספרו "שפת הסתרים של הקולנוע" -

"תשע עשרה שנים של עבודה משותפת עם בונואל, מופת של סופר ריאליסט מודרני, לימדוני יום יום כמה קשה לתפוס את המציאות לא מוכנה. רוב הזמן המציאות מביסה אותנו, כי היא חזקה וערמומית מאיתנו. 

הצופים מסרבים  לתת מקום לדמיון. הם מיחסים כל דבר למציאות.

כל הדוחים חלומות, או סטיות מן הדרך, פשוט טורקים בפנינו את הדלת.  מצד אחד אנחנו אומרים לעצמנו – 

בעצם למה לא ? למה להלום בדלת שאיננה מובילה לשום מקום. מה גם שאיש לא ביקש מאיתנו לפתוח 

אותה. אנחנו נשארים על השביל הכבוש. 

מצד שני - איזה מחיר אנחנו משלמים כשאנחנו נכנעים למובן מאליו.

על המוות האישי שלנו לא דיברנו. או לפחות לא הרבינו לדבר עליו. מוזר. הרי שוחחננו על כל נושא 

תחת השמש. גם על מוות, כמובן. אבל לא על שלנו. שהרי המוות הוא עניין  תיאטרלי ומלאך המוות 

הוא בובה נלעגת מציורי הילדים או מן המסורת הנוצרית. שלד אדם ומגל בידו. רחוק. לא נוגע לנו.

אבל בתסריט שגלעד כתב שנקרא "המתים של יפו", אדם מציץ לתוך בור ישן שנפער במקום שבו אביו 

היה קבור. הוא רואה חלל שחור.  ככה, אולי, נראה המוות. 

אבל מה פתאום חור שחור. בעת  שהדמויות במחזות, בסיפורים ובתסריטים הרי שוצפים להם במלוא 

החיוניות והצבעוניות שלהם. הם לובשים ופושטים צורה בהבל פיו של לוח הקלידים.

בכל שיחת עבודה בינינו נוסף גוון לעלילה. חיים. עוד פיתול בלתי צפוי באריג הסיפור.עוד חיוכון ממזרי. 

משהו שאי אפשר היה לצפות אותו אתמול.    כל האפשרויות הללו קיימות לנצח. אז מניין קיביני מט, 

צמח פתאם חור שחור?

אבל אנחנו, בטיפשותנו שיחקנו ב"המוות" כמו שממלאים פאזל.  איפה הכי נכון להניח אותו. ואת מי להרוג ?

את הגיבור ? את אויבו ? את כלבו ? כאילו המוות הוא פשוט עוד כלי בארגז הכלים של הדרמטורג. 

כותב התסריטאי ז'ן קלוד קארייר בסוף ספרו – "התמונה המצולמת היא הניצחון היחיד שניצחנו אי פעם את המוות. הקולנוע הוא המשך של החיים. מראית  החיים גוברת על המוות. ברוחות הרפאים שלנו נחיה לעד. "

"התכונות הפיסיות של רוחות רפאים אלה משתפרות בלי הרף. ביום מן הימים אולי יסבו איתנו לשולחן."

ערב אחד, לפני חודשים אחדים,  המפיק איתי תמיר ואני, ניהלנו שיחת ועידה טלפונית עם גלעד על התסריט. 

גלעד היה עייף מעט. שלושתנו החלטנו מה שהחלטנו וסיימנו את השיחה. 

שעות אחדות אחר כך, ללא כל אזהרה מוקדמת, גלעד נפטר.  

אני מקווה ומייחל וכמעט מאמין, שביום מן הימים גלעד ואני נוכל לשבת ליד השולחן הזה שז'ן קלוד יצר – נמשיך את השיחות שלנו . ונשתה קפה.