קלוז-אפ: הרצאה בסם שפיגל
נובמבר 2012
ההרצאה מתחילה כשהפריים הזה מתוך הסרט מבוקש (2008) מוקרן.
חושך מלבד הבמה שלידה אני עומד.
שלום, תודה לרנן ולעינת ולבית הספר ע"ש שפיגל, ששוב הזמינו אותי לחשוב.
תודה לאריאל ולרעיה ולצוות הטכני כאן שנענה לבקשותיי המוזרות.
אז מה יש לנו כאן.
קלוז אפ. מדיום קלוז של פנים.
עוד רגע אולי יקרה כאן משהו בלתי צפוי, אבל עד אז זהו צילום פשוט. הפנים לא יפות במיוחד.
התסריטאי ז'ן קלוד קארייר סיפר שבראשית המאה כשזקני שבט אפריקאי,
ראו ראש כזה בסרט – הם נבהלו. חשבו שכרתו למישהו את הראש.
גיליוטינה.
הצילום הזה עתיד להיות זמן ארוך על המסך. סבלנות.
פעם, לפני שנים, ביקרתי בפאריז. נעצרתי לפתע בכיכר מול מרכז פומפידו – המוז יאון לאמנות מודרנית.
על הקיר בחזית הבניין היה תלוי צילום ענק. מדיום קלוז אפ. נשקפו ממנו פניו של אדם בגיל העמידה.
לבוש חליפה וענוב עניבה. צילום ענקי. לא היה בצילום ההוא שום דבר בעל ערך אסתטי.
לא הכרתי את האיש שבתמונה. לא פלא. אני זר, אחרי הכל. שיערתי אולי זוהי תמונתו של פוליטיקאי
מפורסם, או מיליונר נדבן שהתנה את תמיכתו במוזיאון בכך שתמונתו תיתלה על קיר הבניין.
אולי אמן צרפתי נודע ?
שאלתי העוברים ושבים בכיכר. אף אחד לא ידע מיהו האיש.
הנחתי לנושא – עד שבמקרה – באחד החדרים הצדדיים של הגלריה גיליתי את הצילום שוב.
הפעם צילום קטן. מתחתיו היה רשום פחות או יותר כדברים האלה – זהו האיש הראשון שהצלם פגש
בצאתו בבוקר לרחוב ביום שלישי אחד. אדם אנונימי.
פנים אנושיות. אם יצלמו אתנו בקלוז אפ ויתלו את הצילום בכיכר העיר, תתברר מהותה האמיתית
של המהפכה הצרפתית. כולנו, מתברר, שווים. ואולי אפילו יש בינינו איזו מין אחווה אנושית. לפעמים.
זהו. כן. האדם הנשקף אלינו מן המסך כאן איננו זה שראיתי על קיר הפומפידו.
אבל יש בין שני הקלוז אפס האלה, התקריבים האלה, משהו משותף. גם על האיש הזה – זה שפניו
הלא יפות נשקפות מן המסך שמאחריי– אנחנו לא יודעים שום דבר. שניהם אנונימיים.
ובכל זאת, למרות הזרות יש סבירות רבה שנתחלחל, שנזדעזע - אם לפתע יפרוץ מן הפנים המכוערות
האלה, זרם אדיר של דם .
הקטע שראינו נלקח מתוך הסרט "מבוקש" ( WANTED ) של הבמאי הקזאכי טימור בקממבטוב
TIMUR BEKMAMBETUV. בין השאר משתתפת בסרט – אנג'לינה ג'ולי.
הסרט הגיע אלי במקרה. ביקשתי מאריאל – המוציא והמביא של הכנס הזה – שיימצא סרט המשתמש
בטכניקה הקולנועית שנקראת - Bullet time. טכניקה של ויז'ואל אפקט המאפשרת לצפות באובייקט הנמצא
בתנועה באיטיות מדהימה וברציפות. כמו למשל הקלוז אפ של הקליע המתוחכם המקושט שקטל את חייו
של האדם הבלתי מוכר בקטע שראינו.
יש כאן משהו מעניין מבחינה תיאורטית - הקלוז אפ מצמצם מאד את המרחב שלפני המצלמה, לעומת זאת
הBULLET TIME מרחיב מאד את מימד הזמן של הסרט. מרחב מצומצם – זמן בלתי מוגבל. אולי צריך יהיה
פעם לעסוק בשילוב הזה ביתר הרחבה. לא עכשיו.
הפעם אני רוצה להעלות תמיהה אחרת. הקליע שראינו עשה דרך ארוכה עד למצחו של הקורבן. המסכן.
פגע, חדר, ונעלם. יפה. אבל מדוע ההילוך האיטי הזה מסתיים במצח. מה קורה למוח האנושי בעת שחפץ
מתכתי חד חודר את הכספת שבה שמורים האוצרות הגדולים ביותר של האדם. איך הוא מתפרק לחלקיו.
איך עצם הגולגולת מתפצחת. מה קורה בדיוק לחומר הרך הזה .
אני כותב את הדברים בשעת לילה. המנורה מטילה אור רך על השולחן. מרחוק נשמעת צפירת אמבולנס.
אני מזועזע .
אם חייל היה רואה קטע כזה בסרט – האם היה מעיז לכוון קנה רובה לפניו של אדם ?
בספרו "עד שיום אחד" יש לסופר, הבמאי והמורה שמי זרחין תיאור מעניין.
חיליק, אחת מן הדמויות המרכזיות בספר הוא חייל. עוד כשהיה ילד, בטרם מלאו לו שבע, התאהב במילים .
בעיקר במילים מיוחדות.
למשל - חשרה. גרוגרת. עטינים. מרשעת. חמיצות. מאכלת .מאפליה.
עכשיו כשחיליק חייל, המלים עדיין ממלאות את ראשו. יום אחד עוברת המחלקה שלו לא הרחק ממתקן
של מטווח צבאי. קליע רובה סטה ממסלולו וחדר לגולגלתו של חיליק.
מדוע סטה הקליע ממסלולו ? ושמי מסביר.
הקליע טס במרחב, מחליק ברוח בין הרים ובין סלעים, בין שיחים וגבעות חרושות ופתאום
הוא שומע רחשים בלתי מוסברים. הקליע נמלא סקרנות וטס בצהלה אל מקור הקולות. כמו כלב רעב
שנמשך לריח של בשר. שמע הקליע את הרחש הבלתי מוסבר הזה. בא אל ראשו של חיליק,
אסף את כל המלים שחיליק אהב - וספג אותן לתוכו. מוחו של חיליק התרוקן ממלים. הקליע התמלא בהן.
הקליע נעשה אנושי. יש לו רצון, מחשבה, תשוקה.
ההאנשה של הקליע עונה על צורך נוסף שלנו – למצוא את המקור.
למצוא את הגרעין הבסיסי שממנו, כביכול, מורכב הכל.
כמו המדענים שבנו מתקן ענק בשווייץ שבעזרתו החלקיק האלוהי.
….
קלוז אפ. פנים של אדם. זה כל מה שיש.
מגרד לו באף . לא נעים. שערה משערות הנחיר הימני מגרדת. קלו ז-אפ כה קטן שאין לנו אפשרות לראות.
הקלוז אפ מכיל את השאיפה, ההבטחה לראות את הנפש.ג ם את חיפוש הגרעין האלוהי. וגם את האימה של הקטנטן.
הקטן ביותר שאורב לנו בכל פינה. הקטן שהוא החיידק. הגידול הסרטני. מה שיכול להביא לכיליוני.
המשהו הזעיר הזה מעשה ידי אדם. משהו הנע במהירות בלתי אנושית .
הקלוז אפ העכשווי יכול לראות את מה שהעין האנושית איננה יכולה לראות . מה קורה באיטיות גדולה לגולגולת האנושית שמתפוצצת.
המבט על האחר
לפני כשלוש עשרה שנים, תיעד חן שיינברג, היום אמן מוכר, אז סטודנט באוניברסיטת תל אביב.
חוויה של אין - אונים בעבודת הוידאו "פירכוס" . חיפושית מואנשת, משהו ששוכב על גבו ואינו יכול להתהפך.
המבט של האחר אם ניטיב להתבונן בו לא יאפשר להכניס אותו למערכת מושגים אחרת ובכך לאבד את הסינגולריות שבו. באחד מספריו מציין לוינס כי הדרך הטובה ביותר להיפגש עם האחר היא לא לשים לב לצבע עיניו, משום ש"להיפגש עם האחר" לא דומה לשום תופעה חזותית אחרת שאותה אפשר לתאר על פי קריטריונים של צבע צורה וגודל. במבט של האחר יש מימד שמסרב להיכנס לרובריקות האלו ומסרב להיות מומשג.
"הפנים של האחר מגלמות את מה שחורג תמידית מהאופקים של האני המתבונן: זוהי האחרות של האדם האחר, ואחרות זו", לפי לוינס, "פירושה כל מה שבורח באופן עקרוני ממערכות של סדר, משטור ומיון, וכן מהיכולת להבין ולהסביר אותו. הפנים של האדם האחר אינן נותנות את עצמן. לוינס מלמד אותנו איך להסתכל על הפנים ואיך לראותן מעבר לצורתן הנתונה, כאירוע ייחודי וחד-פעמי, אירוע של פנייה שה"אני" הוא המושא שלה.
בשונה מנטייתנו הטבעית להתייחס אל הפנים דרך הדברים המוכרים שאפשר לזהות ולקטלג, כמו צבע העיניים והשיער, סוג התחכום, היופי או הכיעור שניכר בהן, הסטריאוטיפ החברתי וכדומה. האתיקה מתחילה ברגע שאנחנו מצליחים לראות את הפנים הפונות אלינו באופן המשוחרר מכל אלה. זה הרגע שבו חווים את חוסר-היכולת ואי-האפשרות להכיל ולהבין את הפנים. הפנים של האדם האחר הן נקודת המגוז של החזותי. ככל שהמבט מרוכז בהן יותר, כך הן הו לכות ונמוגות, ויוצרות סחרחורת כמו תהום.