פרס מפעל חיים
שלום רב,
שולמית אלוני.
תודה רבה לכם על הפרס הזה. הפרס למפעל. כמו שקראה לו בתי נטע.
בנגוד למפעל המאפיה בסרט לחם, המפעל הזה, כתבה בתי בפיסבוק שלה - לעולם לא נסגר. היא כתבה את זה בחיוך אבל אני חושש, שגם עם מעט מרירות. ואכן יש מי שמשלם מחיר על פרסים כאלה.
מצד שני אתם לא יודעים אבל הפרס הזה ניתן לשני אנשים. יחד איתי מקבלת אותו אשתי ציפה, שתבונתה, מסירותה והחום שהיא לא מפסיקה להרעיף עלי מזה 51 שנים, הפכו אותנו ליישות אחת.
אני מבקש גם להודות מעומק הלב למקבלי ההחלטות בערוץ הראשון שבו עבדתי מרבית חיי המקצועיים, ולמאות הרבות של האנשים שעבדו בסרטים שביימתי במשך 49 השנים האחרונות , ללא עזרתם של אלה ואלה הייתי עדיין כלכלן בינוני המחשב עונתיות במשרד ממשלתי.
בעניין החולצה היפה הזו.
אני, כמו רבים מחבריי ,לובש את החולצה הזו בזעם, לא שהיא לא יפה. הנסיון של המנגנונים לנצל כספית את תשוקתנו הלא נגמרת ליצור, לא התחיל עם הטלוויזיה המסחרית. אני נזכר בויכוח נוקב שניהלתי במזנון הערוץ הראשון לפני כשלושים שנה עם איש כספים ברשות, שהתעקש שאין צורך לשלם לסטודנטים על שידור הסרטים
שלהם. "הם מתחילים" הוא אמר, "שיגידו תודה שמשדרים אותם בכלל".
תשוקת היצירה. זאת נקודת התורפה שלנו. התשוקה האדירה הזו ליצור. עד שלא נסרב לשכב עם בעלי ההון , עד שלא נעשה כמו נשי יוון במחזה ליזיסטראטה – עד אז הם יעשו איתנו מה שהם רוצים. אם השכל הישר לא יעזור,נצטרך להכריז על שביתת תשוקה.
איפה התחיל כל העניין הזה.
באחד הימים בקיץ 1965 או ב 66 כרעתי על הרצפה בכור למחקר גרעיני בנחל שורק ושאלתי את עצמי אם נפלתי על הראש.
הייתי סטודנט לכלכלה ולמדע המדינה ובעקבות צפיה בסרט "שמונה וחצי" של פליני החלטתי לנטוש הכל וללמוד קולנוע. זה היה יום הצילום הראשון שלי. הבמאי הנודע ברוך דינר, התחיל אז להפיק ולביים סרט דוקומנטרי חדש על ישראל הצעירה עבור טלוויזיה אמריקאית. הוא הואיל לשכור אותי כ JACK OF ALL TRADES - כקלאפר בוי, נערת תסריט ונערת מים. זה היה רגע חגיגי -העיתונאי האמריקאי הנודע דרו פירסון עמד לראיין את פרופ
ארנסט דוד ברגמן, אבי תוכנית הגרעין של ישראל.
שניהם עמדו סמוך למתקן המים הכבדים בכור הגרעיני . אני כרעתי לרגליהם ולידי בקבוק מים לא כבדים. ביד אחת החזקתי את הקלאפר וביד השניה - עט וחבילת דפים שבהם הייתי אמור לכתוב את מה שייאמר.
ברוך הכריז "סאונד !" ו"קאמרה!" – הושטתי את הקלאפר בעוז והכיתי בכל כוחי.
צליל הנקישה לא נשמע. בבוהן שלי שחסמה את מכת הנקש, התפשט כתם אדום. הבמאי, לעומת זה, החויר.
בטייק השני שפכתי את המים ובשלישי - הדפים שהחזקתי התפזרו על הרצפה.
אני מוקיר תודה לברוך דינר ז"ל על שלא זרק אותי למתקן המים הכבדים הסמוך. משום מה הוא המשיך להעסיק אותי ובזכותו, בין השאר , אני עומד כאן היום. אגב, בהמשך העבודה תיעדנו בנמל חיפה משפחה יהודית שהגיעה מברית המועצות. לפניהם ניצב ארגז ארוך צבוע שחור. "מה יש בארגז ?"שאל דרו פירסון את אבי המשפחה."