פרס מפעל חיים

שלום רב,

שולמית אלוני.

תודה רבה לכם על הפרס הזה. הפרס למפעל. כמו שקראה לו בתי נטע.

בנגוד למפעל המאפיה בסרט לחם, המפעל הזה, כתבה בתי בפיסבוק

שלה - לעולם לא נסגר. היא כתבה את זה בחיוך אבל אני חושש, שגם עם מעט

מרירות. ואכן יש מי שמשלם מחיר על פרסים כאלה.

מצד שני אתם לא יודעים אבל הפרס הזה ניתן לשני אנשים. יחד איתי מקבלת אותו

אשתי ציפה, שתבונתה, מסירותה והחום שהיא לא מפסיקה להרעיף עלי מזה 51

שנים, הפכו אותנו ליישות אחת.

אני מבקש גם להודות מעומק הלב למקבלי ההחלטות בערוץ הראשון שבו עבדתי

מרבית חיי המקצועיים, ולמאות הרבות של האנשים שעבדו בסרטים שביימתי

במשך 49 השנים האחרונות , ללא עזרתם של אלה ואלה הייתי עדיין כלכלן בינוני

המחשב עונתיות במשרד ממשלתי.

בעניין החולצה היפה הזו.

אני, כמו רבים מחבריי ,לובש את החולצה הזו בזעם, לא שהיא לא יפה. הנסיון של

המנגנונים לנצל כספית את תשוקתנו הלא נגמרת ליצור, לא התחיל עם הטלוויזיה

המסחרית. אני נזכר בויכוח נוקב שניהלתי במזנון הערוץ הראשון לפני כשלושים שנה

עם איש כספים ברשות, שהתעקש שאין צורך לשלם לסטודנטים על שידור הסרטים

שלהם. "הם מתחילים" הוא אמר,"שיגידו תודה שמשדרים אותם בכלל".

תשוקת היצירה. זאת נקודת התורפה שלנו. התשוקה האדירה הזו ליצור. עד שלא

נסרב לשכב עם בעלי ההון , עד שלא נעשה כמו נשי יוון במחזה ליזיסטראטה –

עד אז הם יעשו איתנו מה שהם רוצים. אם השכל הישר לא יעזור,נצטרך להכריז על

שביתת תשוקה.

איפה התחיל כל העניין הזה.

באחד הימים בקיץ 1965 או ב 66 כרעתי על הרצפה בכור למחקר גרעיני בנחל שורק

ושאלתי את עצמי אם נפלתי על הראש.

הייתי סטודנט לכלכלה ולמדע המדינה ובעקבות צפיה בסרט "שמונה וחצי" של פליני

החלטתי לנטוש הכל וללמוד קולנוע.

זה היה יום הצילום הראשון שלי. הבמאי הנודע ברוך דינר, התחיל אז להפיק ולביים

סרט דוקומנטרי חדש על ישראל הצעירה עבור טלוויזיה אמריקאית.

הוא הואיל לשכור אותי כ JACK OF ALL TRADES - כקלאפר בוי, נערת תסריט ונערת

מים. זה היה רגע חגיגי -העיתונאי האמריקאי הנודע דרו פירסון עמד לראיין את פרופ

ארנסט דוד ברגמן, אבי תוכנית הגרעין של ישראל.

שניהם עמדו סמוך למתקן המים הכבדים בכור הגרעיני . אני כרעתי לרגליהם ולידי

בקבוק מים לא כבדים. ביד אחת החזקתי את הקלאפר וביד השניה - עט וחבילת

דפים שבהם הייתי אמור לכתוב את מה שייאמר.

ברוך הכריז "סאונד !" ו " קאמרה!" – הושטתי את הקלאפר בעוז והכיתי בכל כוחי.

צליל הנקישה לא נשמע. בבוהן שלי שחסמה את מכת הנקש, התפשט כתם אדום.

הבמאי, לעומת זה, החויר.

בטייק השני שפכתי את המים ובשלישי - הדפים שהחזקתי התפזרו על הרצפה.

אני מוקיר תודה לברוך דינר ז"ל על שלא זרק אותי למתקן המים הכבדים הסמוך.

משום מה הוא המשיך להעסיק אותי ובזכותו, בין השאר , אני עומד כאן היום.

אגב, בהמשך העבודה תיעדנו בנמל חיפה משפחה יהודית שהגיעה מברית המועצות.

לפניהם ניצב ארגז ארוך צבוע שחור. "מה יש בארגז ?" שאל דרו פירסון את אבי

המשפחה."אמא שלי" ענה האב – "באנו לקבור אותה בארץ ישראל! " .

סצינה דוקומנטרית מרגשת, בלי ספק, בוודאי באותם ימים . יפה. רק שהסיפור היה

מפוברק. בני המשפחה היו שחקנים והארגז היה ריק.

נזכרתי באירוע הזה לא מזמן, קצת בגלל הסרט שעשיתי לאחרונה לערוץ 8 ,

והרבה בזכות הסדרה המרתקת "המקוללים" של חגי לוי. מה שנראה פעם כחילול

קודש, מתקבל היום על הדעת. האמת והזיוף, המציאות וחיקוי המציאות , מתערבבים

זה בזה כמו שני פלגי מים זהים הזורמים אל הים.

הים הגדול של הספק.

אבל הסצינה העיקרית שאותה אני זוכר מן הסרט ההוא התרחשה בדרך מזיכרון

לבנימינה. היינו אמורים לצלם אותה במצדה אבל הלו"ז השתבש. נעצרנו ליד אבן

גדולה במורד הדרך לבינימינה ודרו פירסון אחז במיקרופון, הביט במצלמה

כשמאחריו סלע קיומנו ואמר משהו נאצל כמו

Israel is the state of a haven for the oppressed

אני זוכר את המשפט ההוא בגלל שצילמנו את הטכסט הזה פעמים אחדות וגם

משום שחשבתי שלגן עדן קוראים באנגלית HEAVEN לא HAVEN .

רק אחר כך הבנתי ש HAVEN פירושו מקלט – כמו עיר מקלט. ושמשמעות

הההכרזה הזו היא ש –" מדינת ישראל היא מקלט למדוכאים, לעשוקים, לרדופים".

מדינת ישראל היא עיר מקלט למדוכאים. כמעט חמישים שנה עברו מאז. חצי מאה.

האבן הזו צולמה מאז עשרות פעמים. כשנצצה בשמש, כשנרטבה בגשם. אני מרשה

לדמיון הפרוע שלי להציע שעשרות במאים כתבים עמדו לפני האבן הזו, או לפני כל

אבן אחרת בארץ עם מיקרופון ביד ושפכו מילים. שקרים, אמיתות, שטויות, דברי

חכמה. ים של מילים. כל מה שיכול להאמר על אודות הדמוקרטיה הגזענית האהובה

שלנו. האבן לא זזה. אבן מקיר תזעק, אולי. האבן הזו שתקה ושותקת.

ובכל זאת אסור לנו להרפות מן התקווה שיום אחד היא תתגלגל על צידה ומתחתיה

יתגלה גן העדן האבוד.

תודה.

מדינה שהעניים שבה הולכים ונעשים מדוכאים יותר משנה לשנה, מדינה שאוסרת שחורים בבתי כלא,

מדינה שסוגרת מיליוני אנשים מאחורי חומת ענק וגדרות תיל.

מדינה גזענית ודמוקרטית שלא מפסיקה לשקר לעצמה ולאחרים.

כמה יפים השקרים שאנחנו מספרים לעצמנו.

מחנה המדוכאים העניים שצבע

עורם לבן גדל באופן מבהיל משנה לשנה, המדוכאים השחורים שבאו זה מקרוב מנקים בתי שימוש או

מושמים בבתי כלא ומילוני המדוכאים שצבע עורם חום סגורים מאחורי חומות ענק וגדרות תיל

המדוכאים הפכו למדכאים.

הטלויזיה, כמו שכולנו יודעים, היא מדיום אינטימי. הכוח שלנו הוא להציג אדם. לא את האומה,

ולא את הנצח. אדם אחד לא רבים . צילום קבוצתי הוא אוסף של נקודות.

להתרחק ממלים ריקות האומה

לפני ימים אחדים ראיינתי את האבן הזו ,האבן דמויית מצדה הניצבת בדרך בין זיכרון לבנימינה.

הזכרתי לה את המשפט ההוא. היא צחקה.

לא האומה היא העיקר ו

לפני ימים אחדים שמעתי מפי האדריכל דן איתן את סיפור הבז.

הטלויזיה הישראלית

סיפור לחם. הלחמניות לפני דלת הבית. לקחת את העיתון. והנה סלסלת לחמניות.

בן גוריון תיבת השוטים

הבנה

מדינה גזענית ודמוקרטית

המהפכה הצרפתית

מאות האנשים. ציפה והילדות

פאול סלצברגר , אבי לוי, סשה קריינדליין, יעקב ינאי,אילן ושרה טלניר, דוד וייסברג

מדינה ניצית לא נאצית