עירוני א׳ כנס שבעים

עירוני א׳

העתיד העברי שלי

13.9.10

שלום חברות וחברים.

לפני 56 שנים, בערך בזמן הזה, נכנסנו לבניין הסמוך. אמרו עליו שהוא מבנה בית הספר

החדיש ביותר במזרח התיכון. ריח הסיד הטרי הכה בי. התאהבתי במכת ריח ראשונה.

הריח היה הבטחה למשהו מדהים. חדש. טרי. אין ספק, אמרתי לעצמי, שהלימודים כאן יהיו

משהו מופלא.

השתכרתי מן הריח. כמו השור פרדיננד שהשתכר מריחות הפרחים בכובעיהן של הנשים

בקורידה.

הו ריח הסיד המופלא.

אמרתי לעצמי - אני אהיה סייד.

מדי שנה, אחרי החופש הגדול, שתמיד היה קצר מדי, נכנסתי שוב לבניין הזה. ריח הסיד

חזר. אבל ללא ההבטחה. בלי הקסם. ידעתי ששום דבר מעניין ומסעיר במיוחד לא מצפה לי

פה. חוץ מן הסיכוי לפגוש בנות חדשות. ריח סיד או לא ריח סיד.

מה שלא יהיה, חשבתי. אני לא אהיה סייד.

בכלל הקשר בין המקצוע שבחרתי לעצמי לבין מה שלמדתי כאן, מלבד מקרה אחד, היו על

דרך השלילה.

לא אהבתי את מרבית המורים.

אני בטוח שהם חיו על משכורת רעב ושהאכלנו אותם מרורים. ובכל זאת – התחושה

שהצטברה אצלי

במהלך השנים הייתה של טינה ובוז לעמדת הסמכות העקומה שהפגינו ולהתייחסות

המזויפת שלהם לערכים שביקשו להקנות לנו.יסלחו לי אותם מורים. לא אזכיר אותם בשמם,

שלא יתהפכו בקבר.

זה בטח די קשה להתהפך שם עם כל העפר שנח עליך.

לא אהבתי את מרבית המורים. היה לי ברור, שלא אהיה מורה.

בטח לא מורה לתלמוד. אחרי שהוא העניק לי את הציון הלא צודק – שש פסיק אפס אחד

מינוס.

גם לא מנהל בית ספר, אחרי שזה ששבר את דלת הכיתה כתף אל כתף עם פנג הלבן אחרי

שסגרנו את הדלת וזרקנו את המפתח לחצר, והמשפט הראשון שאמר המנהל אחרי שחזרה

נשימתו היה " זה בזבוז דוויזים" !. כלומר – צריך יהיה לקנות דלת עץ חדשה . ועץ קונים

בחו"ל . ובחו"ל קונים במטבע זר . כלומר בדוויזים. כלומר מעשה הקונדס שלנו פגע במפעל

הציוני.

אני גם לא אהיה מורה למתמטיקה. היו לנו שתי בחינות כל שליש. באחת קיבלתי בין ארבע

לשש ובשניה בין שמונה לעשר. קבוע. לא חשוב כמה התאמצתי. מקצוע לא יציב

המתמטיקה.

בכלל הבנתי שמקצוע ההוראה מטרתו להשמיד את התלמיד, אני זוכר את המורה שהסביר

לתלמידה

שביקשה לצאת לרגע מן הכיתה. היא התלוננה שהראש מסתובב לה." תשבי, יקירה,

ותסובבי אותו, בבקשה, לצד השני" הוא אמר בקול של נחש רעב.

עם אותו מורה יש לי חשבון אישי.

הגעתי לתיכון כשאני בטוח ביכולת שלי לכתוב חיבורים טובים. הציון הממוצע שלי בחיבור

בבית הספר העממי היה 9 .אפילו נשלחתי לייצג אותו פעם בתחרות ארצית בכתיבת

חיבורים. כתבתי פשוט, לעניין ועם קצה של חיוך. ניבאו לי עתיד של עיתונאי, כמו אבי.

הציון הראשון שלי בחיבור בבית הספר התיכון היה מספיק בקושי. השני היה לא מספיק.

המורה שביקש לסובב את ראשה של התלמידה דלעיל, רצה מליצות.

ניסיתי. בחיי שניסיתי. נכשלתי בגדול. לא הצלחתי לכתוב מליצות ולא יכולתי עוד לכתוב

בפשטות. נפלתי על הרצפה הקשה בין שני הכיסאות והתחת כואב לי עד היום. אני כותב

שורה ומוחק שתיים. את הדברים שאני קורא בפניכם עכשיו, לקח לי שלושה ימים לכתוב

ולמחוק, לכתוב ולמחוק ולכתוב. ואני יודע שמה שנשאר הוא לא מי יודע מה.

אבל , כמו הביטוי שלמדנו אצל המורה ההוא – מעז יצא מתוק. במקום לכתוב – פניתי לבימוי

סרטים.

תודה לך המורה ההוא על שהולכת אותי במדבר, בדרך לא סלולה, עד שהגעתי, אולי גם

בזכותך - לארץ המובטחת.

אבל מורה אחד אזכיר בשמו בכל זאת. רפאל צבי – המורה לדרמה. היו לו עיניים כחולות

ונשמה זכה. רגיש מאד ופגיע. פליט של תיאטרון הבימה. עבדנו בשעות אחר הצהריים בחדר

התחתון. הוא ביים אותנו ב"האוצר" של שלום עליכם וב "הקמצן" של מולייר. הוא ביים

ואשתו תפרה את התלבושות. התבוננתי בו בשעת החזרות ולמדתי ממנו את הדבר החשוב

ביותר שאדם צעיר צריך ללמוד. למדתי שהמילים אינן אלא שער. צריך להיכנס דרך שער

המילים ולגלות מה שנמצא ביניהן ותחתן.

ואת תפקיד הקמצן, הַרְפָּגוֹן, הפנמתי היטב. זאת תכונה שאני נושא אותה בגאווה כל חיי. כמו

תכשיט.

תכשיט זול, כמובן.

אגב, למה צריך לשלם כאן 120 ₪ ? 90 לא מספיק ? למה בהתחלה כתבו לנו 100₪ ?

וכמה בדיוק עולים המשקאות. וכמה עלתה שכירת האולם. אי אפשר היה לעמוד על המקח ?

ולמה שכל אחד ישלם אותו סכום. מי שיש לו שישלם יותר, ומי שאין לו , כמוני למשל, שלא

ישלם בכלל.

נעשה חשבון מחודש ונבדוק אם אפשר לחסוך כאן משהו.

רגע, סילקו לי את הכסף שלי. מי גנב לי את הארנק ? אתה ? את ? אתה שם בפינה ?

אללי ! השיבו לי את כספי!