מעריב על טעויות ביצירה
25.1.2016
שלום רותי.
הרגע הארור ההוא. זה שמתעורר לאחר שנגמרה משמרת המיקס האחרונה. כשעיצוב פס הקול של הסרט
מסתיים. הרגע שאחריו אי אפשר לשנות דבר. דווקא אז אני יודע איפה טעיתי. אני עומד מול הסורגים,
מנסה לשוא, לנער את שער הברזל של הזמן. אבל העניין אבוד. טעות שעשיתי תשאר לנצח.
לדוגמה-
בסצינת לילה אחת, בדרמה הראשונה שביימתי לטלויזיה הישראלית (" מי ורדים מפורט סעיד" ((1972))
על פי סיפור של גדעון תלפז.) צריכה היתה להשמע יריה בודדת מרחוק. לא קרוב מדי – כי היריה איננה
חלק מן העלילה. לא ר חוק מדי - כדי שתשמע. הדרמה מתרחשת בירושלים של שנות השלושים.
היריה היתה אמורה לעורר אי שקט, חוסר ביטחון. אבל קול היריה נבלע. התערבב בקולות הלילה.
כשחבר שאל אותי לקראת השידור איך הלך, יללתי - "היריה, היריה! לא שומעים את היריה !!"
עד היום הוא מלגלג עלי ובצדק, החבר הזה, בכל פעם שאני מסיים סרט - " נו, איך נשמעה היריה הפעם?"
הוא שואל. במבט ממרחק השנים, אני יודע שהיעדר היריה היה שולי. לא העלה ולא הוריד. אבל אז –
השמים חישבו ליפול.
היו גם טעויות אחרות באותו סרט. לאחר שהוא שודר, מישהו כתב במכתב למערכת –
" ... ובשנות השלושים לא היו מטריות מניילון וג'יפים הגיעו לארץ רק בשנות הארבעים"...
טעויות קטנות, לא חשובות. אלא שאולי עדיף להסתתר מאחורי הסינר הצבעוני/חייכני שלהן, מאשר
לחשוף לעין השמש את המישגים הגדולים. אבל אם כבר שאלת, אקפוץ למים. ואם אטבע, אטבע.
המשגה החמור ביותר שעשיתי, המהדהד מכולם, היה מבחינתי, סיום הסרט "חירבת חזעה" (1978),
ע"פי סיפור מאת ס. יזהר.
אבל לפני כן, מותר אולי לומר שהטעויות שאנחנו עושים בסרטים שלנו, הן צווחות של הלא-מודע.
כדאי להתיחס אליהן בסלחנות. אם ניתן...
ובעניין "חירבת חזעה".
הסרט התבסס על סיפורו של ס. יזהר, מגדולי סופרי ישראל. הוא מתרחש בשלהי מלחמת השחרור.
מחלקה של חיילים ישראלים כובשת כפר ערבי נידח ומגרשת את הזקנים, הנשים והילדים שנותרו
בו אל מעבר לגבול. גיבור הסיפור הוא חייל שרגשי האשמה שלו על מעשה ההגליה האכזרי
שהוא שותף לה, הולכים ומתגברים. הוא מסרב להצטרף "לזו עדת המשקרים הגדולה, הכללית".
בשיא התרגשותו יזהר כותב בשמו -
"כל קריבי צעקו, קולוניזטורים, צעקו קרביי. שקר צעקו קרביי, חירב ת חזעה אינה שלנו...
מה לא סיפרו לנו על פליטים. הכל-הכל למען פליטים, שלומם והצלתם..כמובן פליטים שלנו.
אלה שאנו מגרשים זה עניין אחר לגמרי.. כלום אלה שיגורו בכפר הזה – לא יצעקו הקירות
באזניהם ? המראות, זעקות שנזעקו ושלא נזעקו, התמימות המבוהלת של צאן המום,
כניעתם של חלשים, וגבורתם..."
והמפקד מסביר – " לחירבת מה-שמה-הזאת, יבואו עולים ויקחו את האדמה הזאת ויהיה כאן יופי".
ואז נופל לו הגרוש, לגיבור המיוסר –
"כמובן, איך לא חשבתי. חירבת חזעה שלנו ! נפתח צרכניה, נקים בית חינוך, אולי גם בית כנסת.
יהיו פה מפלגות. יתווכחו על המון דברים. יחרשו שדות ויזרעו ויקצרו...מי יעלה על לב, שהיתה
פעם איזו חירבת חזעה, אשר גירשנו וגם ירשנו. באנו, ירינו, שרפנו, פרצנו ! תחי חיזעה העברית!"
מלים נרגשות, עזות, נועזות. כן. אבל הכל מופנם. מה עושה במאי קולנוע עם קרביים צועקים ?
בסיפור של יזהר ההכאה על חטא מתרחשת במרחב שבין אוזן שמאל לאוזן ימין של הגיבור, או ליתר
דיוק בקרביים, בין הקורקבן לגב. האם יש מקבילה קולנועית למשפט - "שקר צעקו קרביי !"
אפשר כמובן להשתמש ב VOICE OVER. אבל זהו מפלט אחרון, חיצוני, לא משכנע ולא דרמטי.
דניאלה כרמי, תסריטאית הסרט ואני, חשבנו שמצאנו פיתרון לבעיה. תחליף דחוק, אבל מבטא גם
הוא את הזעם המוסרי העז, הכמעט מטורף, שילד את הטכסט של יזהר-
מיכה( השחקן דליק ווליניץ ), הגיבור המיוסר, ישליך מעליו את הרובה והחגור, יטיח אותם באדמה
ויצעק בקול גדול את מה שנח על ליבו.
צילמנו את הסצינה פעמיים. יום אחר יום. צפיתי בRUSHES ונבהלתי. לא האמנתי לאף מילה.
החלטנו לצלם שוב, בדרך אחרת ולקבוע אחר כך ,רק בעת העריכה, באיזו מן הגירסאות
נשתמש. צילמנו את מיכה וגבי (השחקן גידי גוב ) כשהם יושבים על כבש המדרגה של משאית,
גבי מנקה את נשקו ומיכה מטיח בו את הדברים הסוערים של גיבורו של יזהר, אבל הפעם בשקט.
בציניות. במרירות.
התלבטנו ארוכות בחדר העריכה בין שתי הגירסאות – בין הסוערת אך המעט לא אמינה –
לבין זו האירונית, המופנמת. בחרנו בשניה.
זו הייתה, כנראה, השגיאה החמורה ביותר שעשיתי בחיי המקצועיים.
וזאת, לא רק בשל האמירה המוסרית שלא נשמעה בקול חזק דיו, אלא משום שמסיבות דרמטיות
היה הכרח לפרוק את המועקה שהלכה והצטברה במהלך הסרט אצל הגיבור ואצל הצופה.
זו היתה החלטה אינטלקטואלית, מתוחכמת משהו, לא יצרית. הטכסט והסב-טכסט רחוקים
זה מזה יתר על המידה. היו אחדים, בעיקר לא ישראלים, שלא הבינו את העמדה הצינית הזאת
וחשבו שהגיבור עשה קואופטציה. כלומר, הצטרף בעצמו -"לעדת המשקרים הגדולה, הכללית".
למדתי לקח, או לפחות כך נראה לי. במרכזו של הסרט "לחם" שעשיתי כ 6 שנים אחר כך,
ניצב פועל המאפיה שלמה אלמליח ( השחקן רמי דנון). המאפיה נסגרת והפועלים מפוטרים.
שלמה חוזר לביתו ונועל את הדלת עליו ועל בני משפחתו -"אף אחד לא יוצא, אף אחד
לא נכנס." בסוף הסרט, מהפך ! בתו מודיעה לו שהמאפיה נפתחת מחדש. התסריטאים- גלעד עברון ומאיר דורון-
ואני, הבמאי, עמדנו בפני בעיה.
אפשרות אחת היתה להקים את שלמה על רגליו ולהחזיר אותו לעבודה הדכאנית במאפיה.
לתת לו לשוב ולהתרוצץ לילה לילה בין המקרר הקפוא לתנור הלוהט תמורת משכורת עלובה.
מה שעשה כל חייו. לתפקד כבובה על חוטים, ללא שליטה על גורלו.
אפשרות אחרת הייתה להמית אותו.
שיבה של שלמה לעבודה נושאת מסר אופטימי – משהו כמו "החיים אמנם מלאי מהמורות,
אבל נתגבר" . אם ימות, הרי עצם מותו פירושו מרד כלומר "ככה אי אפשר לחיות !".
לשתי האופצית היו יתרונות וחסרונות. לאחר התלבטויות רבות בחרנו להרוג את שלמה.
לא יפה, אולי, אבל אנו, אנשי הסרטים, ידועים ברצחנות שלנו. אינני זוכר בדיוק איך התנהל
הדיון בינינו אבל אני מאמין שהבחירה הזו הייתה קשורה גם ללקח שלמדתי מפרשת
חירבת חיזעה. מועקה שמצטברת אצל הצופה במהלך סרט, צריכה להגיע בסוף למיצוי דרמטי חד.
הסרט "לחם" היה הצלחה גדולה בארץ, זכה בפרס איטליה והוקרן בעשרות ערוצי טלויזיה
בעולם. האם לסיום שבחרנו היה חלק בכך ? אין לדעת.
27.1.2016
עברו יומיים מאז כתבתי את השורות האחרונות – וכבר אני מטיל ספק. - האם הצלחה פומבית,
היא קנה מידה לאיכות ? תולעת הספק, יצור רכרוכי המתימר להיות חסר שיניים, גורמת לחירוק
הרצפה בלילות. כמו החולד.
שהרי מי יודע, אולי לא טעיתי ! אולי דווקא הציניות השקטה של מיכה, גיבור "חירבת חיזעה"
מחזקת את דמותו ואת טיעוניו. ואולי - לו במקום למות, שלמה גיבור הסרט "לחם", היה שב
לעבודה הסיזיפית במאפיה, הטרגדיה שלו היתה עזה יותר, מתוחכמת יותר.
אולי בחרתי בפתרונות השבלונים, הפשטנים. נוסחה המנצחת בסרטי המיינסטרים.
כל יוצר מהלך על שביל צר מאד, כזה המצוי בוודאי על פני הירח. מימינו כבשן לוהט, מוצף שמש
נצחית חסרת חמלה ומשמאלו חשכת עולמים מקפיאה. מעידה לצד אחד תשרוף אותו, מעידה לצדו
האחר תהפוך אותו לנציב קרח. אולם גם הליכה זהירה מדי על שביל הפשרה שהטמפרטורה
שלו ממוצעת, תצעיד אותו במעגל אינסופי, תסר תכלית.
יצירת אמנות, שהיא מפסגות העיסוק האנושי, משמעותה לקיחת סיכונים.
וטעויות הן חלק הכרחי וחיובי של היצירה.