"שפת הסתרים של הקולנוע"

לקראת הקרנה של סרטי סטודנטים (MFA) ‏

05/12/2004

אני נרגש כי אני אמור לראות כאן סרטים שנעשו בסדנאות שהעברתי בשנה שעברה ולפני שנתיים ,

אני מכיר את ראשיתם ולא את סיומם .

איך עושים ילד יפה –

אמר ז'אן רנואר. אפשר להציע את המיטה , לקפל היטב את הקצוות של הסדינים מתחת למזרון .

להסתכל בטבלאות הפוריות . להתרחץ היטב , גם מתחת לבית השחי ,לכוון ליום ולשעה . אפשר , אולי . אבל אליבא דאלן רנה - לא כך עושים ילד יפה .

צאו ליער , לקטו פטריות , שתו יין , התמזגו בנוף . התפרעו . וכך , בין השיחים , ובלי תכנון מוקדם – יצא לכם ילד יפהפה .

אמר ילד והתכוון לסרט , כמובן .

התיאור ססגוני , אולי , אבל מטעה . הספונטאניות בסרטים היא התחלה . בלי תכנון קפדני , בלי ניסוי וטעיה , בלי חשיבה דקדקנית על כל ניואנס – נדיר מאד הסרט היפה .

ההברקה הגאונית והאור המתוכנן שאחריה.

ז'אן קלוד קארייר , תסריטאי גדול שעבד בין השאר עם בונואל , ויידה , פיטר ברוק ואחרים – מספר בספרו "שפת הסתרים של הקולנוע" על ההקרנות הראשונות של סרטים באפריקה השחורה .

סדין היה נמתח בין עמודים , אלומת אור הייתה פוצעת את שחור הלילה , והתמונות הנעות החלו לרצד.

היוזמה הייתה של פקידי הממשל הקולוניאלי הצרפתי שביקשו, בין השאר ,להבליט בדרך זו את עליונותו של המערב .  הנכבדים והמנהיגים האפריקאים ,רובם מוסלמים ,נאלצו להגיע להקרנות מאימת השלטון, במידה רבה בניגוד לרצונם בשל האיסור המוסלמי לצייר את פניו ואת צלמו של האדם – יציר כפיו של אלוהים . הם לחצו ידיים יפה והתיישבו במקומותיהם אולם כאשר כבו האורות ואלומות האור הראשונות  החלו לרצד – עצמו את עיניהם ולא פקחו אותם כל שעת ההקרנה . 

הם היו נוכחים בהקרנה אבל לא ראו דבר .

קארייר שואל את עצמו האם אנו עצמנו איננו שונים כל כך מן האפריקאים האלה בשעה שאנו צופים בסרט . מאות אלפי השעות שבילינו מול המסכים , אלפי הסרטים שראינו , הקהו את היכולת שלנו לראות באמת .  לראות את המיוחד בכל סרט . לקרוא קריאה טרייה, חדשה , בראשיתית , כל תמונה , כל סיקוונס , כל סרט .  אנחנו , אולי בעיקר אנחנו באקדמיה , רק מתחילות תמונות האור לרצד  על המסך – מייד אנחנו מתחילים במלאכת השמדת הנראה . בבלי דעת אולי , ואולי מתוך כוונת זדון , מתחילים במלאכת  הקיטלוג ,הביקורת .ההתרחקות .

קשה לנו עם החוויה האינטימית שאנשי הקולנוע מבקשים להעניק לנו .

ככה זה אין מה לעשות .

הערב אני מבקש מכם לחרוג מעט מן ההרגל הקשה הזה, ההרגל המגן עלינו מפני האינטימיות ולנסות לראות  את הסרטים ראיה ראשונה . כאילו ראיתם סרטים בפעם הראשונה . לפתוח את הלב בפני אנשי קולנוע חדשים , שעשו את הסרטים פעמים רבות בדם ליבם .

ואני תוהה תמיד על המצב הקיומי השונה של עושה הסרטים מול הצופה בהם .