לוקיישן וכאב הקולנוע הישראלי
11.12.07
הערות לקראת הרצאה בבי"ס סם שפיגל לקולנוע וטלוויזיה על כמה יצירות מהקולנוע המקומי העכשווי.
1. "בופור" / יוסף סידר (2007)
מ 0057 עד 010330
כשאמרו שהשיחה תעסוק בלוקיישן וכאב, ניסיתי להבין מה הכוונה במילה "לוקיישן" . בטוח לא הביטוי הקולנועי הטכני בלבד.
מהו החיבור בין לוקיישן לכאב?
ואז חשבתי על ירושלים. ירושלים הקדושה. כל אבן פה מוכתמת בדם. דם עתיק ודם טרי.
אתה יכול לעשות סרט על היופי והקדושה , אבל צריך לצבוע אותה באדום . הקירות האלה צבועים באדום.. כמו בכל מקום קדוש.
אדום בלתי נראה. צבע של דם. דם של יהודים וערבים שנהרגו כאן .
סרטו של יוסף סידר "בופור". זכה בכמה פרסים בינלאומיים, ביניהם פרס ברלין . הסרט מתרחש במבצר צלבני בלבנון. מהמאה ה 12 נהרגו בהגנה ובהתקפה עליו אלפי חיילים .
בחרתי לפתוח בסרט מלחמה. זהו המצב המתמיד כאן. רוב הסרטים שנעשים כאן נעשים בהקשר
ישיר או בבריחה ממנה . אי אפשר לדבר על ישראל בלי להבין שאנחנו עם במלחמה.
הקולנוע הישראלי התקדם מאוד לאחרונה- קיבלנו כמה פרסים חשובים מאוד, הרבה בזכות הכאב, הכאב הבלתי נגמר של המלחמה. קולנוע כאן נוצר באינטנסי ביות, עם דם. סרטים רבים שנוצרים מסתמכים על דם כמקור האנרגיה מאחורי הקלעים שמשאיר את המצלמה פועלת.
כפי שקורה פעמים רבות בהיסטוריה של הקולנוע, פצעים עמוקים הם המניעים את גלגלי היצירה הקולנועית כאן.
הקטליזטור לכל היתה השואה. המפץ הגדול.
סרטים רבים נעשו כאן בנושא הזה . אני אישית לא הסכמתי לעשות סרטים על השואה .
1. כי לא הבנתי אותה מספיק .
2. כי לתקשורת יש תפקיד חשוב בהצבת מראה לחברה. לא בהכרח בחזרה על הדימוי שלנו בתור הקורבן.
רוב חיי עבדתי בטלויזיה בערוץ היחיד שהיה כאן במשך למעלה מ20 שנה . אנחנו בנינו את התודעה . זו הייתה אחריות גדולה.
ערוץ ציבורי מושך לקונצנזוס , אבל אנחנו חיפשנו אמת . כי יש תפקיד למדיה בהיסטוריה.
אזדקק להגל , שטען כי ההיסטוריה מלאה ב"גיבורים טרגיים".
וריאציה שלי על ההגדרה שלו למושג הגיבור הטרגי – אלה שבאו לפני זמנם וההיסטוריה מחקה ואלה שהגיעו אחרי זמנם וההיסטוריה לעגה להם.
"בשביל הגל הגיבורים הטראגיים של ההיסטוריה היו אלו שבאו מאוחר מדי. כוונותיהם היו אציליות. הם צדקו בעידן הקודם, אבל אם הם ימשיכו להתעקש עליהן, הם ירוסקו ע"י ההיסטוריה
אבל אלו שהגיעו מוקדם יותר, מנסים לשווא להאיץ את מהלך ההיסטוריה גם הם הגיבורים הטראגיים שלה. הם נכשלו להבין שחירות היא רק ההכרה המודעת של ההכרח, שפותרת רק את הבעיות הניתנות לפיתרון"
מצב נורא. אין רצון חופשי. האדם בוחר רק את מה שכבר נבחר בכל מקרה.
אנחנו בין שני הצירים האלו.
ישראלים רבים עדיין מאמינים בססמאות ציוניות מיושנות- כמו- "ארץ בלי עם לעם ללא ארץ" או חלום על "ישראל השלמה" שכוללת את הגדה המערבית ועזה.
הישראלים הללו עדיין מאמינים שאפשר להתעלם ממיליוני ערבים שחיים שם. שכוח בלבד הוא פיתרון מספק.
בעשרים השנה האחרונות בערך כמה ממנהיגינו הכירו בעובדה שכוח הוא לא פיתרון מספק.
יכול להיות שהוא גם היה.
זהו עידן של נשקים להשמדה המונית. עידן של טרוריסטים.
הם הפכו לדמויות טראגיות, כי הזמן לא בשל. איך זמן יכול להיות בשל או מוכן?
קודם כל כשהנסיבות הכלכליות יבשילו- כפי שאמר מארקס הישן והטוב, אבל גם ע"י הכנה של דעת הציבור לשינוי.
אנחנו, ובכך אני מתכוון לחלק מיוצרי הקולנוע, כמו גם כותבים, מחזאים ואינטלקטואלים, לפחות חלק מאיתנו מנסים להבשיל את הזמן עבור החברה שלנו. אבל עד לאחרונה החברה הפכה אותנו למיותרים.
2. מלון 9 כוכבים - תיעודי, עידו הר (2007)
העיר מודיעין מוגדרת כעיר המתוכננת ביותר בישראל. היא נמצאת במרכז בין ירושלים לתל אביב . באזור כבוש, אזור שלפני 67 היה שייך לגדה , או לירדן. מגיע לשם מעמד בינוני שמחפש מרחבים. בונים את העיר ערבים פלשתינאים מן הגדה שמגיעים הנה בלי רשיונות. הקבלנים מעסיקים אותם בשכר נמוך אבל גבוה במונחים של הרשות הפלשתינאית . המשטרה רודפת אחריהם ואוסרת אותם.
הם עוקפים את המחסומים. נשארים ללון קרוב לבתים שאותם הם בונים.
3. ילדי השמש- תיעודי, רן טל (2007(
החל מתחילת המאה הקודמת, מאות יישובים שיתופיים הוקמו בא"י-פלשתינה. מייסדיהם לקחו על עצמם לייצר חברה טהורה מבוססת על שוויון כלכלי וחיבורים רוחניים.
הקיבוץ.
אחד הרעיונות היה ביטולה של המשפחה הבורגנית.
הסרט בוחן את האבסורדים אבל גם היופי של רעיונות אידיאליסטים מסוג זה. אנחנו מסתכלים על כך ממרום החברה הדקדנטית / צרכנית / אינדיווידואליסטית שלנו.
היחידים שעדיין נמצאים במקום אידיאליסטי דומה הם הדתיים.
הסרט מכיל את האלימות של האידיאולוגיה , וההתעללות של האידיאולוגיה בילדים, יחד עם הצער על העובדה שזה הלך לעזאזל .
4. "וסרמיל "- מושון סלמונה (2007)
כוכבי הסרט הם תושבי באר שבע, היהודים שכחלק מהנסיונות לבנות כאן בית לאומי ליהודים, הובאו הנה והושבו גם במדבר. זו נשארה האוכלוסייה החלשה. לפחות מי שלא יכול היה לבר וח.
5. זרעי קיץ- תיעודי, חן לסקר (2007)
גם כאן יש דיבור של מי שאיננו נראה , הבמאי או הבמאית . גם כאן קשר ישיר בין הנראה למי שנמצא מאחורי הקלעים. גם כאן, כאב גדול .
הסרט מתמקד גם במקום הסקס החד-מיני שמתפתח בצבא, מקום שבו אדם מנותק מעולמו הרגיל . מקום שבו הגוף והנשמה של אחרים, מעניק נחמה ואינטימיות. גם כאן אין אויב.
6. התערבות אלוהית- איליה סלימן (2003)
סרט פרגמנטים מאוד סימבולי.
סיר לחץ מתבשל מתחתינו ועלול להתפוצץ בכל דקה. פרקים מחיי היומיום, מסוגננים מאוד אבל עדיין נותנים רושם שהם נלקחו מהמציאות, משולבים עם סצנות של דמיון מוחלט.
דמיון הוא הנשק הטוב ביותר של המדוכאים כנגד המדכא.
הסרט מתחיל בנהג שנוסע במורד הכביש בעיירה מזרח תיכונית. הוא מנופף לעוברים ולשבים, אבל מקלל כל אחד מהם מאחורי הדלתות הסגורות של הרכב שלו. באופן לא ישיר, הוא מאשים את הכיבוש בסיטואציה הזו.
איליה מבקש להימנע מקולנוע פלסטיני סטריאוטיפי, לפתוח מרחב אוניברסלי יותר. אבל עוצמת הדיכוי איננה מאפשרת לו לברוח מהחד משמעיות.
בסצינה אחת, אישה בלתי מנוצחת, נינג'ה, מחסלת את כל אויביה הישראלים, אבל הבמאי נמצא במטבחו חותך בצל ובוכה. האישה הפלסטינית הלוחמת מול הגבר הפלסטיני שדומע דמעות מלאכותיות.
יש ריבוי פרשנויות. האם זה אירוני ? האם זה בוטה?
7. ביקור התזמורת – ערן קולירין (2007)
זוכה פרס האוסקר האירופאי לבמאי ולשחקן הראשי
בעיצומו של ירח הדבש בין ישראל למצרים תזמורת המשטרה של אלכסנדריה מוזמנת לישראל .
איש לא מחכה לה . היא מוזמנת לנגן בפתח-תקווה (פתח לתקווה) עיר מוכרת במרכז ישראל.
היא מגיעה בטעות ליישוב מלאכותי שהוקם במדבר שנקרא בית התקווה (בית לתקווה) .
השוואה בין ביקור התזמורת להתערבות אלוהית
שני הסרטים הם פנטזיות. קולנוע המציב דמיון מול המציאות המרה.
הפלסטיני , הערבי , שאיבד את אדמתו ואת כבודו רוצה לקבל חזרה את מה שהפסיד וזקוק להשבת
תחושת הערך העצמי שלו . לניצחון. להצלחה.
הישראלי – שקיבל כבר את מה שהוא רצה במונחים של אדמה וזהות לאומית, חוץ משקט ושלווה ,
זקוק לשלום שבו כולם אוהבים את כולם. משהו טבעי , פשוט , ילדותי , נאיבי.
עד שאנחנו , הצד החזק , הכובש, לא נבין את ההבדל היסודי הזה בין שני הצדדים , נמשיך לשלם את
מס השפתיים לשלום, ונמשיך לחלום.