הרהורים על מקקים

טקסט על העבודה על סרט תיעודי במהלך התמודדות עם מחלת הפרקינסון

17.11.2023

התעוררתי הלילה מתוך זיכרון של הסיפור על האדם שחלה בפרקינסון ואחרי 13 שנה (או משהו כזה) הוא איבד את כושר הדיבור. אני עדיין מרגיש שאני יכול לתקשר עם אחרים, אבל בקושי הולך וגדל ואני חושש מפני הרגע שתמנע ממני האפשרות לתקשר באמצעות דיבור אחרי שההקלדה קשה עליי וגם הכתיבה בעט או בעיפרון.

הבנתי שזה עשוי להיות הרגע הקריטי שבו יחול שינוי מהותי בחיי.

הרעיון לא מוצא חן בעיניי... אני חושש שזה יהיה הרגע שבו יחול שינוי טוטאלי בקשרים ביני לבין הסביבה שלי. עד היום אני מתנהג ומדבר כאילו הפרקינסון הוא נזלת – קצת בדיחות לא מוצלחות ומטפחת אף צמודה נוטעים בי את ההרגשה שהמחלה שלי כמו כל המחלות שעברתי תעבור. זה רק עניין של זמן.

איך זה קשור לקולנוע או לדרמה או לסיפור המקקים? אני נזכר בדברים של העורכת שרה סלומון, איתה עבדתי על “מר מאני”. היא ציטטה דברים שלי שבהם אמרתי, פחות או יותר שצריך להמתין ל״קאט הנכון״. 

הקולנוע מתאפיין בזרימה. שום דבר לא עוצר. שום דבר לא נשאר במקום. הכל זורם. הסרט שאני מבקש לעשות על המקקים בביצוע הלהקה של מרט (פרחומובסקי) גם הוא יתאפיין בזרימה או בעצם, בזרימה לא אחידה. למשל: השיחה שאני מבקש לקיים בין הצופים לשחקנים תתחיל בדרך מהוגנת שלכל אחד פחות או יותר ניתנת רשות הדיבור לזמן קצוב.

הקצב ישתנה  שלא כרגיל, בפתאומיות, בחוסר אחידות שבו, בסופו של הקטע, יווצר מצב שחוזר על עצמו בכנסת הנוכחית - הכל הופך להיות בליל צעקות, רחשים, מחשבות, מאבקים. הקצב ההולך ומתגבר יהפוך להיות לנושא הסרט.

רעיון מטורף ואולי צריך להניח אותו בצד בשלב זה ולחפש דרך אחרת להשיג אותו דבר.

כשכל מה שמוצג לפנינו אינו אלא תשובות לשאלות, קצת כמו מתמטיקה. תשובות קלות, שאלות קשות שדורשות פיתרון. מין ניתוח תוכן שנראה כאילו הצייר שקל מתוך היגיון פשוט מתי ואיפה להניח את הקו הכחול ובאיזה צורה יניח את הכתם האדום. חיפוש לא נגמר אחר תשובות.

כאילו מתה האינטואיציה, הפראות, חוסר הסדר, התוהו ובוהו שממנו נוצר העולם.

בעזרת המקקים, וניסים אלוני המתבונן בהם, ננסה לפרוץ למקומות שאין בהם שיטה, שאין בהם הבנה, מקומות שחוגגים את האפשרי.