המסך הקטן: טקסט נלווה לסרט "המתים של יפו"
הנייד צלצל. הרמתי . בצד השני ענה לי X, במאי קולנוע ותיק.
מרצה לקולנוע ותיאורטיקן נודע.
כך, בערך, אמר לי.
"דאגתי שיהיה שקט בבית. סגרתי את דלת החדר.
עמעמתי את האורות.לחצתי על הכפתור וצפיתי בסרט מתחילתו ועד סופו ללא הפסקה."
אחר כך הוסיף כמה מילים ששמחו אותי, שוחחנו קצת וניתקנו.
נגעו ללבי האמצעים שבהם נקט, כדי להגן על סרט הקולנוע שעשיתי מפגעי המסך הקטן. אני עושה סרטים כבר קרוב לחמישים שנה. רובם המכריע היו סרטי טלויזיה. חשבתי שגודלו של המסך הקטן מתאים למידת האדם.
לא הרגשתי צורך מיוחד ליצור סרט קולנוע.
ואז, במהלך העבודה על "המתים של יפו" - סרט הקולנוע הראשון שעשיתי - הבנתי שדווקא המסך הגדול מדבר את שפת הדברים הקטנים, שפת הדקויות.
המסך הקטן, יודע בעיקר את שפת הג'סטות הגדולות.
ראיתי פעם סרט, אינני זוכר את שמו, שהדקות הראשונות שלו, כללו צילום והקלטה של קני סוף בשעת זריחה ושום דבר נוסף. פתיחה כזו, חשבתי, הייתה הורגת ס רט שמוקרן על מסך הטלוויזיה הקטן.
על המסך הגדול זאת הייתה פנינה.
חיכיתי לראות את סרט הקולנוע הראשון שעשיתי על המסך הגדול. אבל רצה הגורל שבשל הקורונה, מרבית הצופים בסרט הקולנוע היחיד שעשיתי, יצפו בו על מסך טלויזיה קטן...
מה לעשות... זה מה יש.