דברים לרגל קבלת אות הוקרה לפסטיבל חיפה
סוכות 2005
רם לוי
אין ספק . פרסים ואותות הוקרה הם עניין משמח .
ובכל זאת , אתמול ישבתי מול המקלדת עצוב משהו . איך מודים לכל המאות הרבות של אמני הקולנוע ואנשי המקצוע שאיתם עבדתי כל השנים ושבלעדיהם לא הייתי מוזמן לשבת פה , אפילו בין הקהל , ואיך מודים לידידי ולבני משפחתי המופלאה , ולהתנצל בפניהם על שהתאווה הבלתי מרוסנת שלי לעשות סרטים גוזלת אותי מהם פעמים כה רבות. ומה לגבי התודות למורי , לתלמידי .
הריקנות המצלצלת של מילות התודה הפומביות שנוהגים לומר בטכסים כ אלה. השעמום הנורא שהן נוסכות על כל מי שאיננו מעורב ועל כך שאינן מספקות באמת את מי שמבקשים להודות לו .
תודות היוצאות מן הלב יש לומר בצנעה .
ולכן , בצעד אבירי , מלא גבורה אנוכית ,החלטתי להימנע הפעם מפרק התודות הפומבי מלבד התודה המתחייבת לפסטיבל חיפה שהואיל משום מה ,להושיב אותי בצידם של ענקי הקולנוע האלה , תיאו אנגלופולוס וויליאם דפו .
מסכי הקולנוע והטלויזיה יותר ממה שהם חושפים , הם מסתירים . אני , למשל , הנוהג להסתתר מאחורי המצלמה נחשף כאן למבטם של אלפי עיניים . אין לאן לברוח.
כשעליתי לתורה בטכס הבר מצווה שלי פחדתי מדבר אחד – שלא אפתח בצחוק .
שלא אצחק באופן בלתי נשלט בזמן קריאת ההפטרה . פחדתי מאבי .
חוש ההומור המדהים שלו , שחשף תמיד אבסורדים ופרדוקסים , היה דרכו לשלוט.
ואני הייתי נתין כנוע .
בעת ארוחת צהריים הוא היה מעורר אותי לצחוק אותי עד כדי כך שהמרק היה יוצא לי מן האף . לא באופן סימבולי . באמת. ממש דרך הנחיריים . וזה שורף . מאד שורף.
אמי הייתה נוזפת בו "תן לו לאכול !" הייתה אומרת .
עליתי לתורה בחום של 39 מעלות , רועד כולי - מן הפחד שאפרוץ בצחוק מטורף
מן המעמד הפומבי המוזר הזה .
אבי התאפק – וגם אני . הטכס עבר בשלום .
עד היום כשאני משתתף בטכסים פומביים אני חש גירוי מוזר באפי .
אבל היום אין שום סכנה שאצחק. אבי כבר איננו איתנו , גם לא אמי . גם לא רבים אחרים , אמנים גדולים , מורים מעולים וידידים קרובים ש"הביאוני עד הלום" , כמו שאומרים בטכס בר המצווה . לו רק יכולתי לומר להם תודה .
אני שמח וגאה לקבל את הפרס הזה דווקא בחיפה . העיר האחת בארץ , כך נדמה לי , שמתקיים בה מפגש בין הר לים , כלומר בין יהודים לערבים . בין שווים . אולי הדגם האחד לסיכוי שפעם הארץ הזו תהיה סתם ארץ , לא ארצו של עם נבחר המתעמר במי שאיננו נמנה על בניו , ארץ שבה כל אזרחיה יהיו שווים. באמת שווים . לא רק על הנייר .
ארץ שבה לא מפקיעים אדמות מבני המיעוט , שבה תקציבים ציבוריים מחולקים באופן שווה , מקום שבו הכול זוכים לאותו חינוך , לאותו שוויון מול החוק , ארץ שבה רוצח הוא רוצח – בין אם הוא לובש מדים ובין אם לא , מדינה שבה משטרה לא יורה במפגינים שדמם מותר , כי הם שייכים לבני המיעוט .
בראשית ספרו "הנבחר" , מספר תומס מאן על יום אחד שבו כל פעמוני העיר רומא
החלו לצלצל בבת אחת. באי סדר מוחלט , ברעש מחריש אוזניים.
איש לא צלצל בהם . אפילו הפעמונים עצמם , המניעים דרך קבע את הענבלים , יצאו במרוצה אל הרחובות , כמו כולם , לראות מה קרה . החבלים שבהם מושכים בענבלים היו תלויים ברפיון . איש לא משך בהם .
מי , אם כך , מכה בפעמונים ?
אומר המספר , בן דמותו של תומס מאן – "זו רוח הסיפור" . רוח הסיפור , חופשית , נטולת רסן, בלתי צפויה - היא המכה בפעמונים .
לרוח הסיפור הזו , לטירופים שלה , לסקרנות האינסופית שלה , לאהבה שלה לנפש האדם ולתעתועיה, להבנה שלה לחולשות שלו – לרוח הסיפור הזו - שבמחיצתה ביליתי רוב חיי – לה אני חייב תודה .