געגועים לברז המטפטף: לזכרו של ג'אד נאמן
דברים שנאמרו ביום עיון ל כבודו של הקולנוען פרופסור יהודה (ג'אד) נאמן
במרץ 2006 באוניברסיטת תל אביב
גבר צעיר מניח בעדינות זרוע של פטפון על תקליט . הוא מקשיב לשיר
הנפוליטני - "בחזרה לסורנטו". הוא מחייך , נוטל את מזוודתו והולך.
אשה הנושאת חתול בחיקה יוצאת מחדרה ומתבוננת בו כשהוא יורד
בגרם מדרגות חיצוני של בניין ישן . הוא מתרחק .
השיר ממלא את פס הקול ואת הנפש.
סצינת הסיום של הדרמה הטלויזיונית "החצר של מומו גדולה" 1971
על פי ספרה של יהודית הנדל . במאי – ג'אד נאמן .
הוקרן במסגרת תיאטרון שידורי ישראל בטלויזיה הישראלית.
- - -
בשנת 1968 הוקמה הטלויזיה הישראלית .
השידור הראשון היה , כמדומני , מצעד יום העצמאות בירושלים .
מעט אחר כך ,כשהוחלט שצריך בטלויזיה גם תרבות , הוקמה מחלקת דרמה
ברשות אפרים סטן.
מהיום למחר צריך להפיק עשרות דרמות בשנה .
מהיום לאתמול יש לכתוב תסריטים . אנחנו לא בדיוק יודעים איך.
2000 שנה לא כתבנו . בהעדר מקור אחר אנחנו פונים אל הספרות העברית.
מוכרחים למצוא מיד עשרות במאי טלויזיה מיומנים . אין. פונים לאנשי קולנוע. בניגוד לנו - סטודנטים שזה עתה גמרו את לימודי הקולנוע שלהם , או שעשו סרט תיעודי קצר אחד לשירות הסרטים - ג'אד היה במאי קולנוע אמיתי . הערצנו את התעוזה שלו , את העדינות , הליריקה , דו המשמעות .
הסתכלנו מתחת לשמלה שלו וגילינו מעמקים שלא הכרנו.
ג'אד הוזמן לטלויזיה הישראלית ויצר באותה תקופה אחדות מן הדרמות היפות ביותר , מודל לחיקוי עבור כולנו .
אלא שמחלקת הדרמה הישראלית בכללה ספגה באותה עת מכה אחר מכה .
הספרות העברית מבוססת בעיקר על אוירה – לא על סיטואציות דרמתיות .
ולכן דרמות הנעשות על פיה מתרכזות בניואנסים – לא בעלילה .
לנו זה דווקא התאים .אנחנו היינו במאים צעירים מבקשים לעשות סרטי קולנוע – לא בהכרח דרמות טלויזיה .
כולנו , הרי , נמצאנו תחת השפעת הגל החדש הצרפתי , פליני , אנטוניוני .
בעיקר אנטוניוני . אנחנו מחקים את המרכיבים החיצוניים . שתיקות ארוכות .
מבטים רבי משמעות . אבסורד הקיום האנושי . רמזי- מלנכוליה ...
השילוב הזה בין מקורות ספרותיים מהורהרים ,לבמאי קולנוע ישראלים טריים
יוצר סגנון מיוחד .
אלא שהקהל , שלא שמע עדיין על המצאת השלט, לא אהב את הסגנון הזה.
"לא אהב" בלשון המעטה . "מה פתאום שתיקות... למה ריבוי משמעויות...
לא רוצים מלנכוליה - הרי זה עתה ניצחנו את כל העולם בששה ימים . "
"חוץ מזה" , הסבירו כל החכמים , "הטלויזיה איננה אולם קולנוע .
המסך האפור, הקטן , המרובע , בפינת הסלון לא יכול להעביר ניואנסים . בתחרות עם בכי התינוק ,רעשי המכוניות ,המטוסים והשכנים – ברור מי המפסיד ."
גם המבקרים מצטרפים לעליהום עלינו.
אחד מהם , אינני זוכר מי , טובע את המונח – דרמות הברז המטפטף .
כלומר – דרמה שהדימוי המרכזי שלה הוא צילום של ברז בתאורה אחורית
דומיננטית על רקע כהה ודרמטי . טיפה נושרת בהילוך איטי. דממה. הצופה נדרש להתכנס בתוך עצמו ולהרהר .
עוד טיפה – עוד הגיג חכם.
שלוש טיפות נוספות – שלוש מחשבות עמוקות על משמעות החיים...
הלעג המר הכניע אותנו . גם אנחנו התקפלנו , הכנו על חטא.
אנשי המחלקה הכלכלית ברשות השידור התנפלו על פגרינו וששו להשמיד את מחלקת הדרמה , זוללת התקציבים הנוראה . הברז המטפטף נסגר והחלה עונת היובש הגדולה .
גם אני עצמי הפנמתי את הביקורת הזו . הדימוי – הברז המטפטף – היה חזק .
ראיתי בו סכנה האורבת לכל יוצר בעל יומרות קולנועיות בבואו לשדר במדיום הנחות הזה , הפשטני הזה - הטלויזיה .
אלא שעכשיו ,להפתעתי ,לקראת הכנס הזה צפיתי שוב בדרמה של ג'אד "החצר של מומו הגדולה" ששודרה ב 1971 ועלו בי הרהורים חדשים .
הדרמה עוסקת באנשים אבודים , חוטאים אומללים מלאי רצון טוב , שהחיים סוטרים להם פעם אחר פעם . ממש כמונו .
בעקבות התבוננות מחודשת בדרמה של ג'אד,גיליתי מה הפסדנו כשהפנמנו את הביקורת במקום לצאת נגדה בחזה חשוף וברוח קרב .
הברז המטפטף היה דימוי פשטני וכוללני. הוא גרף לתוכו הכל. את כל הדרמות, את כל הסצינות . גם כאלה שבקושי ראו בהם קצת מי ברז לרפואה .
ודווקא אצל ג'אד , שהוא אמן המשתמע , הלירי , המהוסס , היה שילוב מרתק של סצנות איטיות, מלאות סוד , עם סצנות קצביות, דרמטיות וחד משמעותיות
כמו -
- דולי מהיר מלווה נער המשדל גבר עגום פנים "לקנות" את אחותו.
- מעשה אהבה בין נערה לגבר, החולקים את יצועם עם שני כלבים גדולים .
- אשה מספרת באמצעות בובות ,סיפור מזעזע בפשטותו על מות בתה .
- נער תולה שני כלבים על עץ.
כשנפתחה מחלקת הדרמה מחדש שנים אחדות אחר כך ברשות עודד קוטלר , השתלטה עליה התפיסה המילולית . נעלמו הרמזים. נעלמו השתיקות .נעלם ה ערפל. הדיאלוג הפך למלך.
זו נשארה התפיסה הדומיננטית לגבי מהי דרמת טלויזיה ראויה . כך עד עצם היום הזה - טכסט רודף טכסט . סב טכסט הופך לטכסט במהירות האור . הכל ברור . הצופה מקבל הכל על מגש, מפורש , מבואר . לבל יסבך אותו יתר על המידה .
היום מותר לשקול את העניין מחדש .
התנאים הטכניים השתנו. הגבולות בין הטלויזיה לקולנוע היטשטשו. יש קולנוע ביתי , ומערכת סאונד משוכללת , ומיליוני פיקסלים המאפשרים תמונה מעודנת יותר , רבת פרטים אבל גם אינטימית יותר. אולי מותר לנו היום מה שנלעג פעם .
אולי הגיעה העת לחזור לחוויה האישית , האידיוסינקראטית , המייחדת כל צופה מזולתו. האווירה וההרהורים שהוצעו לצופה בתקופת הברז המטפטף נתנו מקום של כבוד ליחיד . לעיבוד הגירויים שהיצירה מעוררת בו .
לחשיבות השתיקה .
מתרבים הסימנים לכך שאחרי אלפי שעות של צריכת סיפורים סגורים,
הבנויים על מערכת סיבתית פשטנית וחד משמעית , גוברת הכמיהה אצל הצופה , גם של צופה הטלויזיה , למרוד כנגד הנדסת הרגשות המניפולטיבית שעליה מתבסס המיינסטרים.
יותר יוצרים מבינים שרק קצה קרחון הרגש בולט מעל פני המים, חשוף לשמש. רובו שקוע עמוק למטה בקיפאון נצחי. כדי להגיע אליו , לנסות להמיס אותו , מותר גם ליוצר דרמת הטלויזיה להניח לצופה לנשום לבד, בלי מכונת הנשמה. ליצור "סרט רורשאך" , שכל אחד רואה בו מהרהורי ליבו. סרט לא מרובע שיש בו קצוות פרומים , כמו בסרטים תיעודיים שרב בהם הנסתר על הגלוי כי נחסך מהם קולו של הקריין יודע הכל.
"החצר של מומו הגדולה", הדרמה המורכבת , העשירה של יהודה (ג'אד) נאמן משנת 1971, (תסריט - רחל נאמן , צלם – אמנון סלומון , עורך – דני שיק ) יכולה לשמש לנו מודל לחיקוי .