גלית רוזן- על אלימות ועל קולנוע

ערב בסינמטק לזכרה של גלית רוזן מטעם בית הספר לקולנוע סם שפיגל

23.12.1998

גלית רוזן נהרגה בפיגוע התאבדות באוטובוס מספר 5 בתל אביב בים ד' ה19 לאוקטובר 1996. 

יהיה מי שיכנה את מה שאני מכנה "נהרגה" כ"נרצחה", יהיה מי שיוסיף לשמה את הביטוי "הי"ד"- ר"ל "השם יקום דמה". אף על פי שכנראה במקרה הזה הנקמה התערבבה במעשה עצמו.

למרות שקשה לחשוב על כך. אברי גופו של רוצחה- צאלח נאדל מקלקיליה- התערבבו בשלה. וגם הוא עשה זאת- יש להניח- כמין נקמה. הנקמות הבלתי נגמרות של המקום המבורך והמקולל הזה.

בחברה שלנו, במקום לעמוד ולצעוק שעה, מה שאולי היינו צריכים לעשות, נהוג שעומד אחד ושולח צרורות מילים לחלל האולם. קצתן נשמע, קצתן נשאר בזיכרון. אז אומר דברים אחדים וייחשבו לי המילים האלה אולי קצת- כצעקה.

או כשתיקה.

שבועות אחדים לאחר שנחתם באוסלו ההסכם שהוכפש כל כך לאחרונה, עמדתי כאן, באולם הזה, במצב דומה. אמרתי כמה דברים לכבודה ולזכרה של עליזה שגריר.

עליזה, עורכת סרטים, נהרגה בהתפוצץ מטעם חבלה ליד בית כנסת בפאריס לפני כ-18 שנים.

את עליזה הכרתי מימי ראשית הטלוויזיה הישראלית. היינו אז חלק מחבורת צעירים נלהבת ולא בדיוק מנוסה, שותפים למעין וועדת התרבות של הקיבוץ הגדול הזה ישראל.

בימים ובלילות היינו מכינים את התפריט ובערבים, יחד עם כל העם שישב צמוד  למכשיר הקסם החדש היינו מעכלים את התבשילים שהכנו- נרגשים וביקורתיים. מותה השאיר אותנו המומים. 

פתאום לא דיווחנו על אחרים אלא על עצם מעצמנו.

כשמיכה שגריר ביקש ממני לומר דברים אחדים על הקשר בין אמנות למציאות בהקשר לעליזה, עלה בי המונח המקצועי-קולנועי CUT. היה משהו באכזריות ובסופיות של המונח הזה שנראה לי תואם למוות של עליזה. נזכרתי בעבודתי עם במאי גרמני אחד (עבדנו אז יחד- שני במאים על סרט אחד). הבמאי הזה ניבהל כששמע אותי מורה לצלם לחדול לצלם ומשתמש במונח- CUT.

הוא אמר לי "אל תאמר CUT". בקש מן הצלם בעדינות להפסיק לצלם, כשימצא לנכון." העניין נשמע לי מוזר. מלבד מה שנאי רגיל בביטוי הזה הוא נשמע לי יעיל ומדוייק- ובכך כמובן עוזר לחסוך בחומר. ובתקופת הפילם של ראשית הטלוויזיה, חיסכון בחומר היה כמעט חשוב יותר מאשר לעשות כתבה או סרט…

רק כשהכנתי את הדברים ההם לזכרה של עליזה- הבנתי את משמעות האלימות המוסווית שאותה אנחנו מפעילים בעת עשיית הסרטים.

כשאנחנו אומרים SHOT שמשמעותו המקצועית היא רצף צילומי אחד יש מהות אלימה. בעברית אנחנו שומעים מיד צליל של צליפה. האיש בעל הכוח- הצלם- מצליף בשוט באדם חסר ההגנה שמולו. אולם באנגלית- העניין כמעט כרוך ברצח.

גם המונח FRAME מרמז באנגלית על קשירת קשר נגד מישהו. הערה מעודכנת: גם המונח "למסגר" במשמעותו המקורית של "פריים" יש בו אלימות, לשים לאדם שוליים מוגדרים ולהניח לו לפעול רק בתוכם.

הFREEZE FRAME העוצר את התמונה לפתע - באמצע תנועה, ומקפיא אותה.

כמו מכה בראש. מצביע על שבריריותו של הקיום האנושי.

רגע אחד חי, שוצף, רץ קדימה- ולפתע התמונה דוממת.

כמו מותן הפתאומי, הבלתי נתפס, של עליזה שגריר וגלית רוזן.

שתיהן טבלו במקצוע הזה שלנו, שרגליו בבוץ המציאות העכור וראשו בשמיים.

את גלית לא הכרתי אישית. 

סיפרו לי עליה גבריאל גון והילה טימור, חברים שלה, אנשים מיוחדים מאוד. דרכם, דרך פניהם המשקפות את גלית עד היום, למדתי משהו על האישיות הפורצת, המדהימה שלה, על הסודות והסתירות שהיו בה, על הפתיחות שלה לעולם. כמו ניצן שנמצא בראשית לבלובו- הכל היה אפשרי.

מצד אחד חלומות מחוייכים על הוליווד, ומצד שני- כמו שהתבטאה לא פעם חלום לא פחות מלהיב בעיניה- להיות עקרת בית וללמות בחוגי ערב כל מיני נושאים מעניינים. חיים תוססים ומסתוריים מול עיסוק בלתי פוסק ואובססיבי במוות.

ראיתי את הסרט המיוחד, המדהים שלה שצולם בידי גבריאל ונערך בידי הילה.

גבריאל סיפר על קטע מסויים של הצילומים שלא הוכנס כך לסרט אולם בתכנון שלו יוצאת גלית עצמה מתוך מינהרה שמסמלת אולי, מעין לידה, יוצאת עם לפיד שאותו הייתה צריכה להשליך לתוך שלד של מכונית ואז היא אמורה הייתה לצעוק לעולם את המשפט- "אני רוצה הכל!".

"אני רוצה הכל!"

בגלל חלומות כאלה אנחנו עושים סרטים.

רק שאם הבנתי נכון- הקטע המתוכנן הזה לא צולם כך. מישהו שפך כמות רבה מדי של נפט לתוך הגרוטאה ששימשה לצילומים, פרצה להבה גדולה, גלית נבהלה והצעקה לא נצעקה. כל הצוות נמלט מן המקום מחשש זעמה של המשטרה.

מי ששבוי בכבלי המיסטיקה יכול למצוא קשרים מתמיהים בין הסרט הזה בכלל והסצינה הזאת בפרט- לבית מותה הנורא של גלית. 

אבל הרי אנחנו אנשים רציונליים- או שכך אנחנו מבקשים להתקבל- על כן יש לתמיהות שלנו אופי אחד.

מה לעשות- שאני גם מורה- והחיפוש אחרי איזו שהיא שיטה הוא דפוס כמעט מולד. הקשר בין דבר לדבר. הקשר בין חיינו ומעשינו לבין סיכויינו להתפוצץ. האם יש כאן סיבה ומסובב? לא אישי- אבל אולי לאומי. "על דאטפת אטפוך".

שאלתי את עצמי שאלת מורה לקולנוע. שאלת הכאוס מול הסדר. הפרגמנטרי מול השלם. אין שיעור, כידוע, לטוב או ליפה, למכוער ולרע.

אנחנו המורים נדחקים לא פעם לפינה. סטודנטים מביאים לפנינו תסריטים או סרטים ואנו אמורים לחוות את דעתנו המלומדת.

האישיות המתפרצת היצירתית שלהם בוראת עולמות מופלאים. מופלאים באמת. איך אנו מבחינים מה נכון? מה יפה? איך נסייע?

אנו מחפשים איזו שהיא חוקיות. שיטה. סדר מסויים. גם אם הוא חבוי מתחת למראית העין. היוצר, אנו אומרים, חופשי לקבוע את חוקי המשחק בראשית הסרט, מטורפים ככל שיהיו. אולם אחרי שיקבע אותם, הם חלים גם עליו.

הפוסט מודרניזם האקלקטי איננו נותן בידינו מכשיר מדידה פדגוגי.

אולם טבעו הסוער של יוצר צעיר, מתמרד לא פעם כנגד הנסיון של האוטוריטה לדחוק אותו לתוך כלוב של חוקים. מכאן אנו מואשמים לא פעם בסרוס החלומות. בעקשנות שמרנית. בסגידה למיין סטרים. אנו שואלים את הסטודנט חזור ושאול- מה הסיפור.

למרובעות שלנו- שיש לה הנמקים רבים- יש גם בהחלט כוח להרוס.

הסרט של גלית, פרוע, גחמתי, יפהפה - ונטול חוקים. אני מסיר את הכובע בפני המורים וההנהלה על שהכירו בכשרון השופע שלה, ביכולתה לפרוץ ולשבור גבולות ואפשרו לה לממש אותם.

גלית עצמה היטלטלה בין התשוקה לתת דרור לחלומותיה לבין הנסיון לספר סיפור דבר דבור על אופניו.

גם מותה הנורא, גזור לפי אותה מתכונת. המקריות שבו מטרפת את הדעת. אילו איחרה בדקה, אילו הקדימה בעשר, אילו עמדה במקום אחר. אלמלא… המקרה לועג לכל שיטה. לכל ניסיון להסביר.

האמנם. 

המקום, השעה והקורבן הם בוודאי פרי המקרה, אולם לא עצם העניין.

לא הייתה כאן תאונה. לא צמיג מפוצץ. אדם התאבד וגרר איתו למוות עשרים ושלושה חפים. 

אמנם הכל ארע בעיצומו של תהליך השלום, יומיים לאחר שנחתם בראשי תיבות ההסכם עם ירדן. אולם שורת הסכמי השלום הזו באה מאוחר מדי. לאחר שהייאוש הקולקטיבי התמסד והפך לדת.

ההיבריס הנורא, היוהרה של המנצחים שאיפינה אותנו אז מלחמת ששת הימים. ההתנשאות המתמשכת שלנו על פני האחרים שחיים בארץ הזאת- אי אפשר היה לה שתישאר ללא תגובה. ההתאבדות התוקפנית- היא סוג של תגובה. נשקו האולטימטיבי של החלש.

גם בדרמה, או בסרטים- הגיבור הנרציסטי מבקש להישאר על המסך זמן רב ככל האפשר. אלא שהוא מגלה מהר מאד להתפתעתו שהעולם מאוייש גם באנשים שאינם הוא. בסרטים טובים, בדרך כלל, גם הם גזורים לפי מידת אדם. והמאבק ביניהם איננו מלחמת בני אור בבני חושך.

כך גם בחיים. הסכמי השלום עם הפלשתינאים היו ניצחונם המאוחר מדי של לוחמי ההבנה והדו קיום בין יהודים וערבים מאז ראשית הישוב. תהליך ששיאו היה לפני כחודש- כשאפילו נציגו הנבחר של הימין, למרות רטינות והעמדות פנים ונסיונות ההתחמקות, הכיר בזכותם המדינית של הערבים על חלק משטחי ארץ ישראל ההיסטורית. דברים שהיו בלתי אפשריים לחלוטין לפני שנים אחדות הפכו להיות מובנים מאליהם. מהפכה של ממש. רק מדוע לעזאזל כל כך מאוחר. מדוע אחרי כל כך הרבה שפך דם.

סיימתי בנימה אופטימית את הדברים שלי לזכרה של העורכת עליזה שגריר. דברים שנאמרו כזכור, שבועות אחדים לאחר חתימת הסכם אוסלו.

ידעתי כמובן, שתהיינו צרות, שתהיינו נסיגות מן ההבנות והמזרח התיכון משתנה לאט. לכן נזהרתי. אופטימיות איננה בדיוק "IN". אולם אמרתי שאנחנו, אנשי הסרטים, והיוצרים בכלל ששנים לא יכולנו אלא ליצור יצירות קודרות, יכולים סוף סוף להרשות לעצמנו לסיים את הסרטים שלנו בהפי אנד.. לא חייבים כמובן, יכולים.

אלא שכדי להגיע לסוף אופטימי יש להכשיר את קרקע.

אני אומר דברים שבהם אבטא את עצמי בלבד. אינני יודע אם גלית הייתה מסכימה להם או הוריה או חבריה. אני מרגיש שאני חייב לאמרם.

יש עכשיו משימה חדשה לשוחרי הקיום יחד של יהודים וערבים. התמימים, הנלעגים, שמנו פחות מ10% מן האוכלוסיה היהודית בארץ לפני 30 שנה. אלה היונים הותיקות, אלה שכינו אותם עשרות שנים בוגדים, אלא המנצחים האמיתיים באוסלו ובWHY.

לאלה יש היום משימה קשה וחדשה-

להפוך את ירושלים לעיר רגילה. כמו פתח תקווה. כמו נתניה. כמו ג'נין.

מקום שהאבנים בו משרתות את בניה האדם. ולא להפך.

מקום שאיש לא אומר עליו שהוא שלנו לנצח נצחי נצחים, כלומר לעד.

מקום שעליו מתמקחים, לא רבים. מתדיינים, לא לוחמים.

זו תהיה משימה קשה מאד. המנהיגים היהודים והערבים הכניסו את עמיהם ואת עצמם לסחרור בלתי נכבש סביב המקום הזה. מערכות החינוך של שני העמים יוצאות מדעתן כבר שנים, לשטוף לתלמידיהן את הראש.

אין לי ספק שהאורגזמה האלילית סביב העיר הזאת הייתה מוציאה מדעתו את משה רבנו.

יש להסיר מעל אבני ירושלים את ריח הקטורת הקדושה שדבק בהם.