בין אינטרס לצדק: נאום קבלת פרס מפעל חיים מפורום היוצרים הדוקומנטריים
אני נרגש ומודה מאד לפורום היוצרים הדוקומנטארים, שהחליטו להעניק לי את
הפרס הזה. שעצם שמו " פרס מפעל חיים" - מעביר בי רעד.
כמו שאתם רואים, קצת צפוף כאן על הבמה, כי יחד איתי עומדים כאן אלפי נשים
וגברים ששותפים למפעל הזה, סופרים תסריטאים ואמנים מצוינים, אנשי מקצוע
מעולים, המשפחה האהובה שלי, מקבלי החלטות אחדים רחבי אופקים בתחום
התקשורת והאנשים שהסכימו לסייע, להשתתף ולהצטלם בסרטים שעשיתי,
סרטים שאני קורא להם לא בצדק "הסרטים שלי".
אני מודה לכם מקרב לב. אלמלא אתם, הייתי כנראה, עדיין כלכלן זוטר ברשות
לתכנון כלכלי ומישהו אחר היה מקבל את הפרס המכובד הזה.
אני מבקש להזכיר שניים שהלכו לעולמם בעת האחרונה. מוטי קירשנבאום, שיחד
איתו נאבקתי ואיתו צחקתי ובמחיצתו עבדתי שנים ארוכות וחברי אחמד סאבר
מאסארווה, שערך איתי לפני 50 שנה את סדרת תכניות הרדיו שהצמיחה בין השאר
את הסרט התיעודי "אני אחמד" וידידות ארוכת שנים. מות שניהם הוא אבידה גדולה.
ברשותכם אנצל את המעמד הזה כדי לומר כמה מלים, חלקן קשות.
תחילה משהו קטן על המדיום התיעודי, ואחר כך על הים ובסוף על הנצח.
כל חיי האמנתי שלאום, מולדת, מדינה, פוליטיקאים ואלוהים לא מצטלמים טוב.
הם גדולים ומנופחים מדי. המסך קטן עליהם.
לבני אדם מן השורה, הוא מתאים בול. בעיקר לאלה הצנועים, אלה שרואים
אצלם את הקמטים או את הברק בעינים, את ההיסוסים או את החיוך הקטן
שמבצבץ לו פתאום, בלי הכנה.
אלה מתאימים לטלויזיה כמו כפפה ליד. בשבילם המציאו את הסרט התיעודי.
ועוד משהו מנסיוני– בעניין הייאוש שעושה אצלנו לאחרונה ביקורי בית.
כשבא גל גדול בים, יש למלא את הריאות באויר ולצלול. הוא יחלוף, הגל.
החופש ליצור יחזור. אבל...
אבל אם ניתן לדגים הקטנים לאכול אותנו, אחריהם יבואו הכרישים.
ועוד משהו, ברשותכם מלים אחדות בעניין הקשר בין צדק לאינטרס.
אחד הסרטים הראשונים שעשיתי "מתרסים" (1969) נפתח כך.
שתי משפחות, יהודית וערבית, אוכלות ארוחת צהרים. היהודית בחיפה והפלסטינאית
במחנה הפליטים ג'לזון. מקלטי הרדיו משדרים מהדורות חדשות. המשפחה הערבית
מאזינה לרדיו עמאן והיהודית לקול ישראל.
בשעה שהבטנים מתמלאות באורז ומרק, המוחות עוברים אינדוקטרינציה.
מה שקוראים בעברית שטיפת מוח. שטיפה רגילה או עם פוליש. ישירה או עקיפה.
מתוחכמת או פשטנית. המימסד או המיין סטרים מחדירים לתודעתנו את העובדות
ואת הפרשנות להם. מעלימים עובדות לא נוחות. דוחים הסברים חתרניים.
והצנזורה שרובנו סבורים שאיננה קימת, מונעת פירסומם של מה שבשום פנים ואופן
אסור למנוע את פירסומם.
כך מפנים צרכן המדיה את התחושה הודאית שהוא צודק. "אין ספק שאנחנו צודקים"
הוא אומר לעצמו. " אני לא חושב כך בגלל שאני ישראלי".הוא מוסיף" בגלל שזה
במקרה גם האינטרס שלי לחשוב כך. זהו הצדק המוחלט. הצדק הקוסמי."
בתקופות מסוימות, כמו עכשיו למשל, מנגנוני ההכחשה הלאומית עובדים שעות
נוספות. המדיה שופטת. את הסתירות בין עובדות שלא ניתנות להכחשה לבין
האינטרס של הדימוי העצמי החיובי ,היא פותרת בעזרת טרמינולוגיה מתאימה.
הם רוצחים אבל אנחנו מנטרלים. אצלם זאת הסתה אצלנו הסברה.
הגברת עם הסכין היא מחבלת טרוריסטית,אבל חיילי ההגנה,האצ"ל
והלח"י היו לוחמי חירות.
הארץ הזו שלנו. זה לא נקרא כיבוש, הרי אלוהים, שאת תרי"ג מצוותיו
אנחנו לא מקיימים, הבטיח לנו את הארץ הזאת.
האיראנים הממזרים מתחמנים את כל העולם. מוליכים אותו בכחש.
ולנו יש, אין, יש, אין מאתיים פצצות אטום עמומות. הרשימה ארוכה.
ברור שגם למדיה הערבית, כמו לנו, יש רשימת הטיות והכחשות המסייעים להם בשיפוץ הדימוי העצמי הערבי. גם כאן, גם שם - האינטרס קובע מהו הצדק.
אינטרס מדומה שמונע דיאלוג ופשרה. "לא עושים מו"מ עם טרוריסטים",
אומרת חכמת הרחוב, אומרים המדינאים, והסטטוס קוו המסוכן הופך
לאופציה הריאלית היחידה. אופציה שתגשים את עצמה.
טוב. אז מה היה לנו. כלומר, מה יש לנו.
שני עמים נאבקים על אותה פיסת אדמה שבה ייקברו. לא יחיו עליה. יטמנו בתוכה.
ממש מה שהמין האנושי המתוחכם עושה מאז תקופת המערות.לאחרונה שמענו מפי
הגבורה, שהמלחמה הזו באזורנו תתקיים לעד. כלומר לנצח. כלומר בלי סוף.
אבל אולי, חס וחלילה, הנצח בסביבה שלנו, רוויית הקנאות הדתית ונשק יום הדין, אולי
הנצח הזה קרוב לכאן. נמצא ממש מעבר לפינה.
במלים אחרות בנינו ובני בנינו, עתידים להגיח מבטן אימותיהם, להציץ
לזמן קצרצר בשמים הכחולים האלה והופה לאדמה שלנו שלנו.
כמו שחנוך לוין כתב פעם נדמה לי - חבל על הטרחה, אולי כדאי לשפוך
את הזרע ישר לאדמה.
שני ילדים בגן הנאבקים על אותה סוכריה. עד שהיא נופלת , מדממת,
בארגז חול.
שני רוצחים עתיקים שנלחמים זה בזה עד זוב דם מי יזיין את מי.
אין כאן שום דבר חדש.
אז למה אני משחית על כך כל כך הרבה מלים. הרי עשיתי גם סרטים רבים
על נושאים אחרים. פחות טעונים. אולי כי משהו בתוכי בימים אלה מלא בזעם.
אולי כי האינטרס כאן הוא לקרוא לדברים בשמם. לא להסתתר.
אולי כי לסרט התיעודי יש כוח להשתהות, לראות דברים על מורכבותם.
יותר מכל כתבה, דיון אולפני, מהדורת חדשות או מאמר עיתונאי.
ואולי פשוט משום שחלק נכבד למדי מהעשיה הקולנועית שלי היה נסיון לראות
ולהראות את הלבן בעיניו של האחר. לגלות שהוא ממש כמו הלבן שבעיניי.
בעיטות הפנדל בראשיהם של האויבים הירויים השוכבים על הרצפה
חסרי אונים, מלמדים שהדרך להבנה הזו עדיין ארוכה.
אני שמח מאוד לראות שיוצרי סרטים תיעודיים צעירים ממני, מוכשרים ממני,
עושים דברים דומים, טוב ממני. והם יצליחו. אני מאמין, או רוצה מאד להאמין
שכמו בקונפליקטים בינלאומיים אחרים, יבוא רגע שתשוקת החיים תיגבר על
הרצון לנצח או לנקום, ושהרגיעה שתצמח מכך לא תהיה זמנית.
אחדים מן היוצרים הצעירים הללו יעמדו פעם על במה כזו ויקבלו פרס מפעל חיים.
אבל הם יוכלו אז בלב שלם, גם לספר בדיחות.
תודה רבה.
רם לוי
נובמבר 2015