על "אני אחמד"

אחד מהימים האחרונים של שנת 1966. הקרנת בכורה של "אני אחמד" למוזמנים. בחוץ נשבה סערה, שחישבה להעיף את גג האסבסט הרעוע מעל אולם ההקרנה המאולתר באולפני הרצליה.

גם בפנים, מיד עם תום ההקרנה, נשבה רוח פרצים איומה. הזעקות, ההאשמות הקשות, השנאה וההתנצלויות המגומגמות איימו לקרוע את הקירות. רעדתי. מקור, מהתרגשות, מזעם. ימים אחדים אחר כך נסעתי ללונדון ללמוד קולנוע ותהיתי האם יהיה לי לאן לחזור.

מי שצופה בסרט כיום, למעלה מחמישים שנה אחרי, ישאל את עצמו קרוב לוודאי, על מה הייתה כל המהומה. "אני אחמד" אחרי הכל, הוא סרט פשוט – צעיר מספר על תלאותיו. הסגנון, כמו רוב הסרטים התיעודיים שנעשו באותה עת, שילב קריינות לא בוטה עם צילומי רקע לא סנסציוניים. הסרט דיבר אמת שהייתה ידועה לכל. הוא התבסס על ממצאים של בית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית.

החברה הישראלית דאז לא יכלה, כנראה, לשאת את הבושה ולכן זעקה.

הסרט "אני אחמד", ניסה להיכנס לדמותו של הערבי. מי שהחברה היהודית בחשיבה הסטראוטיפית שלה, ראתה בו, ורואה בו עדיין כ"הלז האחר", בתרגום חופשי למשנתה של סימון דה בובואר. הזר האולטימטיבי – טיפש, ערמומי ואכזר. אני משער שהזעם כלפי הסרט קיפל בתוכו חרדה מפני פגיעה בסטריאוטיפ. זהו סטריאוטיפ המתיימר להעניק לחברה שריון מוסרי – "הוא כזה ואנחנו אחרים". אלא שזה שריון מדומה ומסוכן, כזה המונע שיח וסיג עם האחר. הייתה תקופה שהאמנתי שהחברה שלנו השילה מעליה את המכשלה הזו, אלא שבשנים האחרונות נפלנו לבולען מוסרי עמוק. תהום שממנה, אולי, אין מוצא. איבדנו גם את הבושה.

ארבעה מבין עושי הסרט כבר אינם איתנו:

הבמאי אבשלום כ"ץ, שיזם את עשייתו. בן קיבוץ דגניה ב', יוצר נודע של תכניות רדיו וסרטים תיעודיים, מורי ורבי שלימד אותי את יסודות המקצוע.

המפיק דוד ארנפלד, יהלומן ונדבן, שמימן את ה"ברזלים" של ההפקה (אנו עבדנו ללא שכר) והכניס בה את נפשו. דוד מימן בין השאר גם את יצירותיו הראשונות של של חנוך לוין.

הקריין עו"ד אחמד סאבר מסארווה, שערך יחד איתי את סדרת תכניות הרדיו על נוער ערבי בישראל, שבעקבותיה נעשה הסרט. אחמד סאבר, חברי הטוב שהיה לימים ראש מועצת טייבה, נפטר לפני חודשים אחדים וכאב מותו טרי וצורב.

המלחין צבי בן פורת, מוסיקאי מחונן יוצא שואה, ששימש שנים רבות כמעטר המוסיקלי העיקרי של תכניות קול ישראל.

אינני יודע היכן נמצא כיום הצלם האוסטרלי של הסרט – ג'והן (ג'והי) בארנרד.

נותרנו שלושה – אחמד יוסוף מסארווה, גיבור הסרט. דני שיק, העורך שלו. ואני.

עברו למעלה מחמישים שנה. עכשיו, בזכות פרויקט המחווה של "קולו של אחמד" ובהתגייסותם של רנן שור ובית הספר סם שפיגל על בוגריו, "אני אחמד" עשוי לקבל חיים חדשים.